אם יש משהו שלמדתי עם השנים, הרי זה שאף פעם לא כיף לקחת בכוח. לקחת, כן. בכוח, לא. יש משהו גס, מאכזב בכך. כמו לקפוץ לדקה שלוש בשיר האהוב עלי כדי לשמוע את הפזמון מבלי לתת לפתיחה ולבית לעשות את שלהם. הרבה יותר מענג אותי לתת לזמן לעשות את שלו, לחצוב בהתנגדות מעט כל פעם, למשוך בחכה ולהרפות. כמו החור ההוא שטים רובינס חצב במשך שנים בקיר מאחורי הפוסטר של ריטה הייוורת' בתא שלו בחומות של תקווה. לעתים נדירות, כשאני מתעלה על עצמי, אני מצליח לשכנע את הצד השני שהנתינה הייתה הרעיון שלו. יש בזה קסם משלו. אבל היא, היא הייתה משהו אחר. הייתי צופה בהם, לכודים ברשתה מבלי לדעת זאת. תמיד היה לה את החיוך המלטף, האמהי הזה, נסוך על שפתיה. וזה תמיד היה הרעיון שלהם.
היא תמיד הייתה מתקשרת אלי משום מקום, אחרי שלא דיברנו מספר חודשים. השיחות היו קצרות. הקדמה חפוזה על החיים, על העבודה, על האישה בבית, ואז מעבר חד, ענייני לדברים שעניינו אותה. הכרתי מישהו חדש. תרצה להצטרף? יש לך זמן שבוע הבא? התכתבנו חודש. מפוחד כזה, צועד צעדים ראשונים. כן, כבר נפגשנו כמה פעמים. הוא מתוק ממש. כמו שאני אוהבת אותם. מצצתי לו פעם אחת באוטו, והזדיינו. הוא לחוץ כזה, מושלם. אוהב כשאני אומרת לו מה לעשות. האצבעות שלי החליקו לתוכו כמו חמאה. סיפרתי לו עליך. אתה צריך לראות כמה הוא קירצף את עצמו במקלחת בפעם האחרונה. לחוץ מאשתו. אמרתי לו מה אני רוצה. זה קשה לו, אבל הוא מוכן לנסות. יום שלישי? אני אכתוב לו. עבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה, זה חסר לי. כל כך חסר לי. מחכה לך, בייבי.
הפעם הראשונה תמיד קורה באותו המקום, באותו צימר מבודד. אני תמיד מגיע אחרון, וכשאני מקיש בדלת היא פותחת אותה בחיוך הממיס שלה ומחבקת אותי אליה. היא עדיין יפהפיה, גם לאחר כל השנים האלה. אולי, אני מהרהר, אם הייתי קצת אחר, קצת פחות אני, גם אני הייתי מוצא את עצמי באותו המקום של הגבר שעתה יושב נבוך, מבולבל, על קצה המיטה. הוא בקושי מצליח להרים את המבט כשאני נכנס. אנחנו לוחצים יד. אנחנו מחליפים שמות. פורמאליות חסרת משמעות. סמול טוק. זה נותן להם קצת אומץ, תחושה שגויה של שיוויון, כאילו בעוד עשרים דקות הוא לא ישכב עם רגליים באוויר מולי.
היא מכרכרת סביבו, מלטפת אותו, נצמדת אליו. בייבי, היא מנשקת אותו, אתה נהדר. זה יהיה כל כך טוב, אני כל כך מתרגשת. אתה כל כך מיוחד. היא טווה את הקורים שלה, מספרת לו את מה שהזין שלו רוצה לשמוע. אפשר להריח את המתחילים ממרחק קילומטר. רק לפני חודש לא האמין שיתכתב עם אישה זרה כך; שיכתוב את הטינופת שכתב; שיעז להיפגש איתה לקפה; שינשק אותה; שתרד על ברכיה בחניון נטוש כדי לענג אותו; שיחדור אליה; שתחדור אליו. לא סתם כינו פעם הוריקן על שמה. היא הייתה כוח טבע, ונהגה להשאיר שובל של הרס בעקבותיה. אבל כעת לא היה בה דבר מזה. היא סם ממכר, וידיה הרכות עוזרות לו לפשוט את חולצתו, בעוד היא נושכת את תנוך אוזנו. כישוף.
אני שומר על מרחק, ומקפיד להסיר את פריטי הלבוש שלי אחרי שהוא מסיר את שלו. עד מהרה היא על ברכיה בין רגליו וסוגדת לאיבר שלו. כמה קל לה לעצב אותו כרצונה, כחומר ביד היוצר, אחרי שאשתו כבר לא עשתה זאת שנים. היא יודעת שאסור לו לחצות את הקצה, ומתישהו היא מפסיקה, משכיבה אותו בגבו על המיטה ונצמדת אליו. הם מתעלסים בלהט. אצבעותיה מחליקות בין רגליו ואני רואה אותן חודרות לתוכו, מורחות את חומר הסיכה בנדיבות. כשהיא חשה שזה הזמן המתאים היא מתמקמת לצידו. כעת היא רכה, אמהית, מכילה. היא רומזת לי ואני מתקרב ומתמקם בין רגליו. כמה אתה מדהים שאתה עושה את זה בשבילי, היא לוחשת לו. הוא מרגיש מיוחד כפי שלא הרגיש שנים.
ראיתי את זה קורה בעבר, ועדיין, כל פעם היא כמו הפעם הראשונה, גם בשבילי. אני בוהה בה מערסלת את ראשו, עוזרת לו להניף את רגליו ולהניח אותן על כתפי; אוחזת באיבר הזקור שלי ומצמידה אותי אליו. מלטפת אותו בעדינות. הוא מביט בה, מבקש אישור, כמעט-מתחנן. היד שלה אוחזת את הזין המשומן שלו ודואגת שיישאר נוקשה. היא שותה בצמא את החשש והפחד בעיניו, והוא יפה בעיניה כמו ציור של ורמיר. כשהראש הספוגי שלי חודר את השריר נטבעתי שלו הוא פולט גניחה רמה, והיא משקיטה אותו ומניעה את ידה על איברו בחושניות. היא גומעת את הייסורים שלו, משתכרת מהכוח שלה עליו, ואני נהנה לראות אותם, אותו קורע פיסות מהגבריות שלו ומגיש אותן לפיה. הרעיון שלו. אתה כזה טוב, היא אומרת לו. עוד מעט הכל יסתיים ונשאר רק שנינו, ואז אני אשים אותך בתוכי ואתן לך לגמור. אתה רוצה לגמור, נכון? רק תן לו לסיים ואני אהיה כולי שלך. זה לא מפריע לי בכלל שנתת לגבר אחר לזיין אותך. אתה כזה סקסי ככה, עם זין של גבר אחר בתוכך.
היא יודעת ללכת על קו התפר בין מה שמותר ואסור. לדגדג לו את תחושת הערך העצמי ההטרוסקסואלית שלו ולסגת. לעטוף ולהצליף בו-זמנית. החור שלו חם ומזמין, ומאתגר את הריסון העצמי שלי. אני בטוח שהוא יזכור את הערב הזה עד יומו האחרון. אני יודע מה מצפה לו, ואיך היא תכריח אותו להסתכל בשעה שאני גומר, להתרכז בעוויתות הפנים הלא-רצוניות שלי. הזיכרון הזה ירדוף אותו שנים רבות, אולי עד סוף ימיו. מה יעבור לו בראש ברכב בדרכו חזרה הביתה באותו הלילה? אני אוהב לראות אותה ככה, מבשלת אותו על אש קטנה של תיעוב עצמי וגירוי מיני מתמשך. אני מזכיר לעצמי שזו תמיד ריצה למרחקים ארוכים, ומכין את עצמי לשבועות הקרובים, ולרגע בו היא תשכנע אותו להיפטר מהקונדום, ותשלח אותו הביתה להתכרבל עם אשתו בשעה שזרע של גבר אחר נוטף מתוכו.
