היא עדיין עמדה מולי בפה פעור, ספק רותחת, ספק המומה. היא הטיחה את ידיה בשולחן המטבח, והרעש הדהד ברחבי הדירה. לא היה אכפת לה.
"איך קבעת את הטיול הזה עם ענבר? אני לא מבינה אותך!"
נאנחתי. "שאלתי אותך אם יהיה אכפת לך אם אסע לאמסטרדם לכמה ימים בלעדיך ואמרת שלא. אני לא מבין על מה את מתעצבנת?"
"אבל לא עם ענבר! לא עם האקסית שלך! לא חשבת להזכיר את הפרט הזה? שיהיה לי אכפת ממנו?"
"אמרתי לך כבר מזמן. מה שהיה בינינו נגמר. את יודעת, את דווקא די מושכת כשאת מקנאת." המבט החצי-משועשע, חצי-משועמם שלי רק הכעיס אותה יותר.
"אבל לא חשבת לומר משהו בעניין? להתייעץ איתי לפני שאתה מזמין?" הדם הציף את פניה.
נאנחתי שוב. "תראי, אני לא מוכן לדבר איתך כשאת ככה. אם את רוצה בכל זאת לדבר, את מכירה את החוקים."
"לעזאזל עם החוקים," אמרת בכעס. "זה לא אחד מהמשחקים שלך. אני מדברת איתך ברצינות עכשיו."
שלחתי את ידי והנחתי אותה על לחיה. הייתה רק חמלה בעיני, בעוד שלה רשפו. לא מנעתי זאת ממנה. "גם אני," אמרתי בשקט. "אני רואה שאת כועסת ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות להביע את עצמך, אבל את יודעת מה התנאים שלי."
היא לא אמרה דבר, ורק הביטה בי בזעם ובידיים קפוצות. הורדתי את ידי.
"אני אתן לך כמה דקות להתכונן ואז אחזור," אמרתי בשקט.
לא המתנתי לתשובה וניגשתי למטבח למזוג לעצמי כוס מים, ואז לחדר השינה להתכונן. ידעתי מה חולף כעת בראשך, בליל של מחשבות. הסירוב להאמין שאני רציני. הצריבה. העלבון. איך אני מעז? איך אני עוזב אותה שם ללא רגשות אשמה, בעיצומו של ויכוח? אני לא מבין מה עשיתי לא בסדר?
כשחזרתי הייתי ערום מהמותניים ומטה. האיבר שלי השתלשל בין רגלי. לא טרחתי כלל להיפטר מהחולצה.
היא לא זזה. היא שנאה אותי כל כך באותו הרגע. כיצד אני מעז.
ניגשתי אליה, ובעדינות הנחתי את ידי על כתפה. "אני אעזור לך," אמרתי בשקט, כפי שרוכב מדבר אל סוסה. "אל תילחמי בזה, זה יעשה לך טוב."
היא הניחה לי לסובב אותה. עזרתי לה להתכופף לפנים. היא נאחזה במשענת הכיסא שמולה בשעה שהפשילה את מכנסיה עד לברכיים. היא הייתה בתנוחה הזו פעמים כה רבות בעבר, אך מעולם לא כך. אלף תחושות מילאו אותה, אבל אני התייחסתי אליה כבכל פעם; אולי הייתי מעט יותר זריז ויעיל מהרגיל. אצבעי המשומנת החליקה אל תוך אחוריה, ואז אחת נוספת, עד שהשתכנעתי שהיא מוכנה. במהירות וללא גינונים נצמדתי אל פי הטבעת שלה.
"אל תתנגדי," אמרתי. "תשחררי. זה יכאב פחות."
הזין החליק פנימה ללא התנגדות מיותרת. היא יכלה לחוש במגע העור של ירכיי כנגד ישבנה כשנצמדתי אליה.
היא עצמה את עיניה, רועדת, מבלי לדעת אם זה מכעס, או עלבון, או דבר אחר.
"אני בתוכך," לחשתי לה. "עכשיו אני מוכן להקשיב לך. דברי איתי, קטנה."
פניה בערו. היא רצתה לומר משהו אך המלים נתקעו בגרונה. ידי אחזו בשני צידי מותניה. בעלתי אותה כך באמצע הסלון, כנגד שולחן האוכל.
"אתה בן זונה," היא סיננה.
"זה בסדר," אמרתי בשקט. "מותר לך להגיד מה שאת רוצה עכשיו."
היא שתקה, ונשפה בהתרסה מאפה.
אצבעותיי נשלחו קדימה ולפתו את גרונה. חשתי ברטיבות.
"את בוכה?" שאלתי. גופה בער כנגדי בהשפלה.
"אני כל כך שונאת אותך, שתדע," קולה רעד ואז נשבר, משלא הצליחה להדחיק את הדמעות.
"אני יודע," לחשתי. "זה בסדר, תוציאי את הכל. אל תשאירי כלום בפנים."
חיבקתי אותה מאחור והצמדתי את אגני אליה. תנועותיי היו קטנות וזריזות, וריסקו את כבודה העצמי, עד שלא נותרה ממנה אלא בובת סמרטוטים רפויה.
מוקדש לבת העשירים היפה ממספר הסיפורים האסורים.