יש פינה קטנה שמעטים מכירים בהרי יהודה, לפני השיא של הר בעל חצור, ממנה אפשר לתצפת על מישור החוף הדרומי והים התיכון. אנשים מעטים חולפים בה, וכשסיימנו לטפס מעלה ונותרנו חסרי נשימה הבטנו מטה ולא יכולנו לראות נפש חיה תחתינו. רוח קרירה של תחילת-ערב בידרה את שערך. הנחנו את התיקים שלנו, את המים והאוכל. שתקנו כל הדרך למעלה, וכעת אמרתי רק מילה אחת, "פה." מילה יחידה, כבדה, שסחבת איתך באומץ עד הפסגה.
הפשלת את החצאית הארוכה שלך, ואחריהם את התחתונים, ונותרת עירומה מהמותניים ומטה. ישבתי על סלע בקרבתך והבטתי בך מתערטלת. קונטרסט נכון יכול לגרום לאובייקט חסר ייחוד לחלוטין בסביבה אחת לבלוט באחרת. כשאספתי אותך בתחילת היום היית מעט שקטה, עצובה. שוב הפעם רבתם על דבר-מה חסר חשיבות. אבל אל מול הנוף הקדום, עוצר הנשימה, היית אדם אחר; לא ניכרה בך אותה מלנכוליה מלפני שעתיים. שרידי השמש האחרונים שטפו אותך והטילו צל חלקי על ישבנך כשהסתובבת אלי, ספק בעמידה ספק בכריעה, ברגליים מפושקות. פה למעלה היית שלי ולא של אף אחד אחר.
ניגשתי אליך מאחור, שקט, בוחן. אהבתי לראות אותך פעורה כך, חשופה, פגיעה. טפטפתי חומר סיכה על אצבעי, שמרחה אותו על פי הטבעת שלך, ולאחר מכן החליקה פנימה, ואחריה אחת נוספת, ועוד אחת, ואז הפשלתי את מכנסיי ונעמדתי שם, בדממה, באיבר זקור שנצמד אליך. חיככתי בך את הראש הספוגי. הייתה בזה סמליות. היה זה אותו ההר ממנו לוט בחר בזמנו לרדת לסדום, לאחר המריבה עם אברהם. לא נדרש לחץ רב לפני שהראש נבלע בחלחולת, ואחריו יתר האיבר. שאפת אוויר קריר בחדות.
לפעמים לא צריך טוויסט בעלילה - לפעמים העלילה הכי טובה היא זו שבה ידוע מראש מה יהיה הסוף, והמתח נבנה לקראתו אט אט. כך הסברתי לך כשהתחלנו בטיפוס: שנטפס בשתיקה, שנגיע לנקודה הגבוהה ביותר, שתגישי את עצמך לי, שאבעל אותך שם, למעלה, בצורה שלא תשאיר ספק לגבי ההיררכיה בינינו, בעודנו מסתכלים על הטבע הקדמון. שלראשונה אהיה בתוכך ללא הקונדום עליו הקפדנו עד עתה. שסוף סוף מול ההרים והעצים, תרגישי מספיק חופשיה להודות בפני עצמך עמוק בלב מה את באמת, בשעה שתקשיבי לי מתנשף בכבדות; שנרד מההר באותה הדממה ולא נחליף בינינו מילה, גם בנהיגה בחזרה לביתך, כשהחלחולת שלך מלאה בזרע. טקס. עקידה. מטמורפוזה. ולאחר שניפרד, ללא גינונים מיותרים, אשלח לך רק שורה אחת של טקסט. את לא תעני עליה, ולא תשכבי איתו.
מחר נשכח מהכל ונשוב להתכתב ולהזדיין כרגיל, אבל הערב על ההר ישוב בין השורות שוב ושוב לחלחל ליחסים בינינו, שלעולם לא יהיו אותו הדבר.