כשהמפתח מסתובב בחור המנעול, ידייך נשלחות לעברי כאילו הייתה בהן מחשבה עצמאית, השתוקקות. אני הודף אותן בחדות שמפתיעה גם אותך, ואת תולה בי זוג עיניים גדולות, מהוססות. אני מביט בשעון - יש לנו זמן מוגבל. אני מניד בראשי, ואת מבינה: אני לא פה בשביל הדברים הרגילים שאת נותנת לי; הפעם אני רוצה ממך משהו אחר, אישי.
אני מסמן לך באצבעות את הסימן המוסכם עלינו, ואת מסתובבת ומפשילה את המכנסיים המחויטים שלך, וחושפת את העובדה שאינך לובשת תחתונים. ידי אוחזת בכתפך ובאופן כמעט חסר-מאמץ מכופפת אותך על השולחן; אותו שולחן מהגוני מבריק, מלא חשיבות, עליו את חותמת על החוזים שלך, בבלייזר והשיער האסוף. מהקירות משקיפים עלינו בחומרה ציורים אבסטרקטיים של קונינג וקלינט. את פושטת את חולצתך, ואני מחדיר אליך אצבע מאחור. את רוכנת שם, סבלנית, ומניחה לי להכין אותך, לפני שאני מתיר את החגורה ונותן למכנסיי ליפול מטה.
אני יודע שעלינו לשמור על שקט כמעט מוחלט, אז אני שותק, ויודע שאת נזכרת בשיחה שניהלנו רק אתמול: תזכרי את הרגע הזה, חתיכת זונה שלי. אם רק הקולגות שלך היו יודעים מה אני עושה לך מעבר לדלת הנעולה, אם היית מרשה לעצמך להיאנק כמו שאת רוצה, מה הם היו חושבים עליך? תזכרי את הרגע בו היית מפושקת, מרוחה תחתיי, מיוחמת, בכל פעם שתשבי לעבוד; אני רוצה שתיזכרי איך התפשטת למעני ואיך בעלתי אותך, בטריטוריה שלך; ואיך שלפתי את עצמי מתוכך ופלטתי את הזרע שלי על השולחן שלך והבטתי בך מלקקת אותו, ולבסוף אומרת תודה. הזמיני אותי לפלוש אל עולמך, לתבוע עליו בעלות. אבל אני לא יכול לומר דבר מכל אלה. הקירות דקים, ואני נותן לאיבר שלי בתוכך לדבר במקומי.
* * * * *
כמה אני אוהב את הגניחות הקטנות שלך שתנועות האגן שלי מוציאות ממך, ואת חריקות הצירים הלא-משומנים של המיטה תחתינו. אצבעותיך לופתות בחוזקה את הסדינים, ועיניך מזוגגות מעונג. סל הכביסה הלא-מאורגן בקצה החדר, התמונה העקומה שלא הספקתם ליישר, מדפי הספרים והשידה הפתוחה-למחצה, והשעון האנלוגי שטרם הזזתם לשעון-חורף. לשעון תקתוק רם יחסית, שמזכיר לנו כי הזמן זולג בין אצבעותינו ולכל דבר יש סוף. בקרוב נצטרך לסיים. אני רק עובר-אורח בחדר שמכיל אינספור זיכרונות שאינם שלי. פחות מעניינים אותי הזיכרונות שלכם; יותר מעניינים אותי הזיכרונות ששנינו נייצר כאן, ביחד. יותר מאוחר, כשהוא יגע בך, כשיהיה בתוכך, כשתגנחי בצורה דומה, אני רוצה שתחשבי עלי כך, מאחוריך, מסמן אותך. אני רוצה שהריח שלי ייספג בסדינים, שהקול שלי ייצרב בתודעתך; אני רוצה להיות שם ביניכם, להיות חוצץ, או תזכורת - שאת שלי. הוא יחזור בקרוב הביתה, אבל עד שאתאדה ואהפוך לזיכרון אני בינתיים מצמיד אותך אלי והולם בך בפראות מאחור, בתנועות חדות ורחבות.
* * * * *
ישנם קשרי שליטה אשר דומים לאוסף של מעגלים קונצנטריים, מתרחבים, שמייצגים את הפלישה המתמשכת לעולמה של הנשלטת, אשר מזמינה את הזכר, צעד אחר צעד, ליטול ולסמן עוד ועוד פיסות מעולמה. הפלישה מתרחשת במקביל בשני כיוונים על אותו הציר, לא תמיד בקצב דומה: פנימה, אל תוך גופה; והחוצה, אל תוך עולמה היומיומי. קשרים כאלה מתבססים על סוג של רצון לסימון טריטוריה. "הלילה," אני רושם לך. התגובה לא מאחרת לבוא. "מתי?"
"אחת-עשרה?"
"כן, אפשר."
"תדאגי להכל. אני אצטרף."
אין צורך להכביר במלים. כשהשעה מגיעה, אני ניגש למחשב ומתחבר. אני מזהה את השעון המפגר בזוית; טרם הזזתם אותו. בקרוב ישוב הקיץ והוא כבר יתאזן מעצמו. אתם מתנשקים בקצה המיטה. הסאונד חד ומפוקס, ואפשר לשמוע אתכם מתנשפים, ואת צלילי הנשיקות שלכם. הוא מפיל אותך על המיטה ואת מסירה את חולצתך, ועד מהרה הוא בין רגליך, ונדמה לי לרגע שאת מישירה מבט אל המצלמה המוסתרת בין הספרים, מסתכלת אלי, תולה בי את העיניים הגדולות שלך, עד לרגע בו את גומרת והן נעצמות. אז את מגישה לו את הקונדום, והוא שם אותו בחוסר רצון בולט ומטפס בין רגליך. הן נכרכות סביבו, והגניחות הקטנות שלך ממלאות את החדר.
אני מכבה את המצלמה. מחר נצפה בסרטון המלא ביחד. את תשבי בחיקי ואיברי הזקור יחפור עמוק בתוכך, ואני אגמור ואמלא אותך שוב ושוב.