כמה פעמים עברתי ליד שקיעה תוך שיחה בפלאפון, או נהיגה ברכב, מבלי להרים את הראש ולחשוב כמה אני קטן וחסר חשיבות, או כמה מדהים זה שמאה וחמישים מיליון קילומטרים מאיתנו בוער כדור שרחב פי מאה מכוכב הלכת שלנו ובוער מספיק חזק כדי להתך יסודות חדשים בליבו. אבל מדי פעם, קול קטן קורא לי לעצור ולהסתכל, לשבור את האשליה בה אני חי, כאילו יש איזושהי חשיבות לרכב שכעת נמצא במוסך, או להצהרת ההון שאני צריך להגיש בעוד שלושה ימים. אי אפשר לבחור את הרגעים האלה. הם מגיעים כשהם מחליטים, דווקא כשאני לא מצפה להם. וכמו הדמיון, מדי פעם גם הלב נפתח לכדי סדק קטן שדרכו יכולה לעבור אישה; בצעירותי היה זה קורה לעתים, וכיום פחות מכך. ההמון הסואן מקהה את החושים, ואני ממעט יותר ויותר להרים את הראש.
שכבת תחתיי והייתי בתוכך, בכולך. מחוץ לדלת החדר לא היה קיים דבר, ואת יקדת והבטת בעיני. עורך היה מיוזע וחלקלק ונצמד אלי, ואני רציתי לחבק אותך לתוכי ולהיטמע בך. ידי האחת נשלחה לפנים ולפתה את צווארך. הנהנת, ועיניך דיברו: כן, תלחץ. קח ממני את האוויר הזה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, רק משום שאתה יכול, ואז החזר לי אותו, רק משום שאתה רוצה; סטור לי, לפות אותי, הורד אותי למטה, נגב בי את הרצפה, תירק עלי, תן לי להוכיח לך שאלך לאן שתצביע. סטרתי לך וחשתי בכאבך יותר משאת חשת בו.
חשבתי על הפעם הראשונה בה שמעתי את קולך, כשאמרת לי שלום. רק חייכתי באיפוק, מבלי להיות מודע שהסדקים הקטנים כבר נפערים ואור שוב מגיע לפינות בהן לא היה תקופה ארוכה, והוחזר לי משהו שלא ידעתי שכבר לא היה שלי. ניסיתי להיזכר בנשיקה הראשונה שלנו, אבל לא יכולתי; במקום זאת, תמיד נזכרתי בפעם הראשונה שאצבעותיך נגעו בשלי בחשש. הייתה בהן יותר אירוטיקה מבפורנוגרפיה המטונפת ביותר. ישבנו שם, האצבעות שלנו שלובות אלה באלה, ושתקנו. ונזכרתי גם כשירדת על ברכיך לראשונה מולי והרמת את ראשך בציפיה, והמתנת שם, למטה, עד שאתרצה ואפתח את הרוכסן. זו הזוית, אמרתי לעצמי, אני רוצה לראות את העיניים האלה מביטות בי מהזוית הזו לנצח. רכנת לפנים ולקחת אותי בפיך, ולראשונה כמעט לא רציתי בכך.
העמדתי אותך כנגד חלון הזכוכית הרחב שהשקיף אל הרחוב תחתינו, אל האנשים שנראו כמו דמויות קטנות, ובעלתי אותך מאחור. גנחת במחזוריות, באופן לא רצוני, עת גופי הלם בשלך. סינכרנתי את קולותיי לשלך. ידיי נכרכו סביבך ומשכו אותי אלי, מבקשות להטמיע אותך בי. דקות ארוכות לא נשמע דבר אחר בחדר פרט לקולות של זימה, שני אנשים שחיפשו זה את זה שנים מבלי לדעת, וכעת כשמצאו סוף סוף, נכנעו למוח הזוחלי שלהם. רצינו שהאנשים שם למטה ירימו מבט, יעצרו רק לרגע את יומם ויבינו כיצד שני אנשים פשוטים כמוהם יכולים לבעור כמו אחרוני הכוכבים; הם, בשלהם, המשיכו בעקשנות ללכת ולקבור את עיניהם במדרכה, ואני חיבקתי אותך אלי וגמרתי בתוכך שוב ושוב.
