העולם שם למטה שונה מאד מזה אליו אנחנו רגילים ביום-יום. למטה, קרוב לשטיח, או לרצפה, את רואה כל מיני דברים עליהם אני לא חושב ביום-יום. רגליים של כיסאות; ליכלוך שעוזרת הניקיון פספסה; פאנלים; תחתיות של ארונות; נעליים, ואת הספרים במדפים התחתונים שכאילו-נשכחו שם ואיש לא עלעל בהם שנים. עולם מופלא, נוף חדש-ישן שתמיד היה שם ורק המתין למישהי אמיצה שתגלה אותו. גם אנשים נראים אחרת. זה ודאי היה לך משונה בהתחלה, לשוחח עם זוג נעליים מבלי להניף את ראשך, או לבהות במפשעה, בלי לחוות קשר עין. אפשר למצוא שם דברים ששכחת מזמן, כמו ענווה, וחופש, ושקט - במיוחד שקט. שקט מהרעש הסטטי הלבן שמלווה אותך כמו זמזום בכל מקום. שם למטה שקט. כמו בצלילה, מגיעים לשם פחות רחשים, וההמולה היומיומית אינה נמוגה. יש שם צלילים אחרים שמחליפים אותם, מוזיקה של הגוף: פעימות לב, התנשמויות איטיות, וקול אחד סמכותי ועמוק שמפלח את המרחק מלמעלה.
הירידה לעולם ההוא איטית. הזמן שלוקח מתנוחת העמידה ועד לכריעה ההיא על הברכיים נדמה כנצח, ואז, ההמתנה בדממה, ידיים על הברכיים, לפני שאת מקבלת את הרשות להסתכל למעלה. קשר עין הוא זכות. שם למטה הכל זכות, ואולי זה מה שהופך את זה לכל כך נכון עבורך, שתמיד ידעה שהיא מסוגלת להעריך רק את אותם דברים שהיא חוצבת מתוך הריק במו ידיה; שתהיה מוכנה לקבל רק את אותה פינה קטנה של אושר שחרכה בפיקות ברכיה. אני כורך סביב צווארך את הרצועה שלך. עשינו זאת כבר פעמים רבות, ואת ממתינה לרגע הזה בכיליון. מצחיק לחשוב כמה חוסר נוחות הוא עורר בך בפעם הראשונה, איך נרתעת כשהעור נכרך סביב צווארך, כמו חיית פרא שהזדקקה לאילוף ולבעלים בכל נימיה, אבל לא ידעה כיצד לבקש.
אני מושך ברצועה ומוביל אותך למרכז השטיח בסלון, ומקיש באצבעותי. את רוכנת לפנים ומצמידה את הראש לרצפה ומבליטה את האגן, וחשה בי מפשיל את שמלתך ותחתוניך מאחור, חושף אותך כדי שיהיה לי נוח. אני מורח את חומר הסיכה על פי הטבעת שלך, ומחדיר אצבע ואחריה עוד אצבע. את רק חשה בקרירות ובוהה בכמה חוטים סוררים שמציצים מעל פני השטיח, מבקשים להימלט, בשעה שאת רוצה בדיוק את ההיפך המוחלט. את מאזינה לרחש החגורה המותרת והמכנסיים הנופלים, ואז עוצמת את עיניך ומתמקדת בתחושת המלאות כשאני חודר לתוכך, מתנשא מעליך, כפי שבועלים כלבה. את מתמסרת, בעולם הקטן שיצרנו לעצמנו, בלי לומר מילה, ומנסה לשכוח שבקרוב אגמור בתוכך ותצטרכי לחזור ולהתרומם ולאפסן את מקומך הטבעי עד הפעם הבאה.
