גלריה

ההיסטוריה היא הבת-זונה הגדולה ביותר, בוררת את המוץ מן התבן ללא רחמים. אמנות, מקומות, אנשים, מוזיקה, כולם כורעים תחת משקלו של הזמן, נאבקים על המקום המוגבל בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אחרת למה, למשל, אני מכיר את המלים לשיר משנות העשרים של המאה הקודמת, אבל לא זוכר או אפילו מכיר את המלים ל-99.999% מהשירים שיצאו בשנה שעברה? יש מקום מוגבל על ההארד-דיסק של הזיכרון שלנו. גם האישי. כשאני מפנה את מבטי לאחור אני רואה רק פסגות מבצבצות מעל המים העכורים של הזמן, איים בודדים, הבזקים צרובים, אוסף של פריימים שנדמה שנשכחו על רצפת חדר העריכה. לפעמים מפתיע אותי שהם מצטרפים לכדי סרט בכלל. 

מעניין אם בעוד שנים רבות תזכרי את אותו אחר-צהריים סתווי כפי שאני אזכור אותו. סביר להניח שלא. לא היה בו שום דבר מיוחד. השקיעה לא הייתה יפה יותר מביום אחר, האנשים לא היו חדים יותר, המלים לא חריפות יותר. את שכבת על צידך וטפטפת על הסדינים בשעה שחורך האחורי היה פעור והייתי שקוע בתוכו. הישבן היה אדום מהצלפות החגורה קודם לכן. לא דיברנו יותר מדי לפני - כבר הכרת את סימוני האצבעות שלי ונשכבת על הצד ללא צורך בהסברים מיותרים. כשגמרתי בתוכך, נתתי לזרע לטפטף מטה בקילוח עדין. דחפתי את האיבר אל תוך פיך וניקית אותו בצייתנות האופיינית לך, תוך כדי שאת משתנקת. תמיד היה לך רפלקס הקאה עז במיוחד, ואהבתי לראות אותך נאבקת בעצמך כדי להכיל אותי, כמעט מקיאה על עצמך - אבל לא.

אחר כך שכבנו מחובקים וסיפרתי לך בדיחה, ואת צחקת. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה צחקת מהבדיחות שלי, וגם לא האחרונה, אבל הפעם צחקת קצת יותר חזק מהרגיל, והעיניים הטובות שלך נצנצו קצת יותר מהרגיל, ואני חשבתי כמה את יפה, עם חור התחת הפעור שלך והקמטים היפים בזויות העין, כמו סמרטוט שרק חיכה שישתמשו בו. כמה חבל, חשבתי, שבחזרה בביתך לא יודעים כמה את זקוקה להיות סמרטוט כזה. ודאי לא הרהרת על דבר מכל אלה, ורק ניסית להסדיר את נשימותיך. אני לא אמרתי לך דבר מכל זה. אף פעם לא אמרתי כלום. במקום זאת רק כרכתי את זרועותי סביבך וחיבקתי אותך אלי, וצרבתי את הרגע ההוא במחשבותיי, וקיוויתי שישאר מעל המים העכורים כדי שאוכל לשוב אליו יום אחד, כשאהיה רחוק רחוק משם.