הסטירה נוחתת עליך כמעט בלי התראה, כמו זוג מצילות בשיאו של קרשנדו שאחריהן משתררת דממה.
את בוהה בי לרגע בעיניים במבי מבולבלות וגדולות. אין כמו סטירה טובה כזו להוציא ממך את המטומטמת, למחוק את השרידים של השכל שלך ולהכניס אותך לתגובת לחימה-בריחה-קיפאון. הפה שלך נפער קמעה בעוד שרירי הנשימה שלך נרפים והאישונים שלך מתרחבים עד גבול יכולתם.אם מישהו היה מספר לי לפני עשרים שנה שיש נשים עם כפתור איתחול מובנה כזה הייתי מסתכל עליו במבט מוזר, אולי לא מאד שונה מזה שאת נותנת בי. כל המלים שלך נעלמו, וסוף סוף משתרר שקט. את יורדת על הברכיים שלך לאט, באופן כמעט אוטומטי, בעודי פותח את החגורה שלי ומפשיל את המכנסיים. עינייך עוקבות בדריכות אחרי הזין הזקור שנשלף, והפה נפתח כמעט מעצמו.
את משתנקת. תמיד היה לך רפלקס הקאה אקטיבי. It's not a bug, it's a feature, אני מסביר לך, בשעה שהריר נוזל לך מזויות הפה. דחיפה קלה ואת עוברת בעד הקצה, בעוד חלקים מתכולת הקיבה שלך נפלטים באופן לא-רצוני על האיבר שלי, שממשיך לנסר לך את הגרון. כבר למדת מזמן שלא כדאי לאכול משהו כבד לפחות שלוש-ארבע שעות לפני המפגשים שלנו. הקצב שלי חסר רחמים ואת נאבקת כמו מלחית בסופה להאחז בסיפון, לא לאבד אחיזה, להתרכז בטסונאמי שמאיים לבלוע אותה. אני לא יודע מה את בכלל מצליחה לשמוע מהנהמות שלי כשהידיים שלי אוחזות בצידי ראשך, מכסות חלקית את אוזניך. האם בכלל הרגשת כשגמרתי, או שרק ההאטה, הרגיעה ההדרגתית של תנועות הבוכנה רמזו לך שהרכיבה על המתקן הסתיימה. אני שולף את עצמי מתוכך ובוחן אותך שם למטה.
את מישירה אלי מבט: המסקרה ששמת מרוחה מדמעות; הזרע הסמיך שלי עודו זולג מזויות פיך; לחייך סמוקות, ספק מההתנשפות והנשימה הלא-סדורה, ספק מהבושה הצורבת מההחפצה חסרת ההתחשבות. שאריות של ריר ומיצי קיבה מטפטפים מסנטרך. לראשונה מאז נפגשנו הערב את נראית שקטה, ונדמה שהרעש הבלתי פוסק ששטף אותך בשבועיים האחרונים דעך והתמזג עם רעשי הרקע.
