"תתפשטי."
רוב המפגשים שלנו מתחילים כבר באי-שיוויון ומתקיימים כשאת ערומה וחשופה מולי, בזמן שאני לבוש באופן מלא או חלקי. אני אוהב את הפגיעות הזאת בך. התרגלת אליה, לפחות אל חלקים משמעותיים בה, אבל את אף פעם לא תתרגלי להתפשט באמצע המשרד שלך, כשבחוץ יושבת המזכירה ומסתובבים לקוחות, אפילו שהדלת שלך נעולה. תמונות של מגריט ופולאק מביטות אלי מהקירות, את משילה ממך את המגננות שלך באיטיות, נבוכה וסמוקה.
"תסתובבי."
את יודעת מה אני אוהב: כשאת משתקפת במראה הגדולה שדאגתי שתתקיני על אחד מקירות המשרד שלך. אני לרוב נינוח, אבל כשאנחנו נפגשים אצלך במשרד אני ענייני וממוקד-מטרה. אני נעמד מאחוריך, עדיין לבוש בחולצה המכופתרת שלי, ומתיר את החגורה. כשמכנסיי צונחים לרצפה אני מחכך את הזין שלי בין הפלחים שלך. אני קשה, מאד. הכניעה שלך מזקירה אותי.
"תישעני קדימה."
קשה לך לראות את עצמך משתקפת בסיטואציה הזו, ואותי משתמש בך. את נבוכה, ומתכרכמת עוד יותר כשאני שולף את הפלאג איתו ישבת כל היום בכיסא המנהלים שלך. אני מוסיף בנדיבות חומר סיכה לפני שאני מצמיד את הכיפה של הזין שלי לחור שלך וצולל פנימה אל תוך החלחולת שלך. זה כבר הפך לעניין שבשגרה, אבל אני יודע שזה עדיין אחד השלבים הקשים ביותר עבורך, להתרגל לעובדה שאני יכול ככה לצעוד אל תוך המקום בו את מנהלת את כולם, לבעול אותך, להכניע אותך במראה, בעודך נשענת על לפנים על אחד מהכיסאות המשרדיים. הניגודיות בין האישה החזקה שפוקדת על כולם לבין הסמרטוט הכנוע שמולי שרק עוצם עיניים ומתרכז בזין שנעוץ בפי הטבעת שלה מפעים.
"תסתכלי."
אסור לך להפנות את המבט מההשתקפות של שנינו. את חייבת להסתכל בי מזיין אותך. משהו בזה גורם לך להסמיק, אני יודע, אבל עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע שלי בדיוק על העצב החשוף. מסקרן אותי מה קשה לך יותר לראות: אותך מזויינת, את המבט החייתי אצלי בעיניים, או את העונג המיני הסוטה שאני מפיק מהסיטואציה. אולי זה את העונג שלך מההחפצה שאת חווה? אני רושם לעצמי בראש לשאול אותך על זה בהרחבה במועד אחר, רצוי כשתהיי עירומה ואולי אצבע או שתיים תהיינה תחובות בחורים המטפטפים שלך.
"תאונני לעצמך. אל תגמרי."
האצבעות שלך משפשפות את הדגדגן בייחום ומביאות אותך קרוב לקצה, ואת נזהרת לא לגעת בעצמך חזק מדי או לשפשף מהר מדי, להישאר על הקצה של הגמירה בלי לחצות אותה. את יודעת שדברים לא טובים קורים כשאת חוצה אותה. האגן שלי זז בתנועות קטנות, מבוקרות, בעודי מפמפם אותך בקצב מונוטוני.
"מזריע."
אני נוהם בשקט באוזנך, כדי לא למשוך את תשומת הלב של האנשים בחוץ, בשעה שידי אוחזות במותנייך בחוזקה כדי להתייצב, והאשכים שלי שופכים את הזרע שלי עמוק בתוכך. ההודעה פשוטה, עניינית, נונשלנטית, כמעט קלינית. מילה אחת פשוטה שמגלמת בתוכה שיא של אירוע ושימוש. אני מתנשף בכבדות בשעה שאני שולף את עצמי ממך.
"על הברכיים. תגמרי."
את צונחת על הרצפה הקרה ומרשה לעצמך סוף סוף להגביר את הקצב, לאונן מולי בצורה האינטימית ביותר שיש. לא נדרש הרבה כדי להעביר אותך את הקצה ולהנזיל אותך על האצבעות שלך, במורד הירכיים ועל הרצפה. הנוזלים שלך מתמזגים עם שלי, שכבר מטפטפים בחלקם מפי הטבעת שלך. אני מגיש את הפלאג אל פיך, ואת פותחת אותו ומוצצת ביסודיות, מנקה ממנו את השאריות מההחדרה הקודמת, לפני שאני שולף אותו ואז מחזיר אותו למקומו בחור האחורי שלך. את עוצמת עיניים כשהוא מפלח אותך, וחושבת על כך שתבלי את שארית היום עם הזרע שלי עמוק בחלחולת שלך.
"תתלבשי. היית טובה היום."
אני לא מחבק אותך - זה לא חלק מהטקס היום. היום את רק חפץ לשימושי, סט של חורים. מי מחבק חפץ? אני ממתין עד שהחצאית בחזרה במקום והחולצה המכופתרת שוב מיושרת. את נראית כמו אישה מודרנית, מועצמת, אבל אני יודע שבחצי השעה הקרובה זו תהיה חזות שווא. את עדיין מרחפת, מנסה למצוא נקודת עגינה בחזרה בעולם האמיתי. זאת הסיבה שאני נהנה במיוחד לפתוח את הדלת של המשרד ולראות את הבילבול בעיניך, כאילו שהית שעה ארוכה בחושך מוחלט וכעת עליך להסתגל בחזרה לאור הבוהק.
"נשתמע. אני אכתוב לך."
וככה, כפי שהופעתי בהפתעה, אני מתפוגג ומותיר אותך לבדך.
