1.
הפאראדוקס האמיתי של החיים הוא שהם מורכבים מאינספור בחירות קטנות וחסרות חשיבות, עם השלכות הרות גורל. למה היא הסתכלה עליה ביום הראשון ללימודים? למה היא בחרה להתיישב לידה? לאכול איתה ארוחת צהריים? אולי זו הייתה תחושה חולפת, או מקריות, או סתם העובדה שאהבה לשבת בשורה האחרונה, הרחק מהמרצה ומשאר התלמידים, להשקיף עליהם מרחוק. החיבור ביניהן היה טבעי. האחת שתקנית, ביישנית, מכונסת בעצמה; בחורה צעירה ויפה, בעלת שיער ארוך וחיבה לסוודרים במידה אחת גדולה מדי, והשנייה מתולתלת וצעירה, אנרגטית, חייכנית.
לא עברו שבועיים מתחילת הסמסטר והן היו בלתי נפרדות - בספריה, בבית הקפה, בקפיטריה בארוחות הצהריים. באמצע הסמסטר התפנה מקום בדירת השותפות והן עברו לגור יחד. ליטל וענבר, אחת שקטה, מופנמת, והשנייה מלאת חיים ונוטפת כריזמה. אולי משום שליטל הייתה היפה מבין השתיים היה נדמה בהתחלה שהיא מובילה אותן, אבל כל מי שבילה עם שתיהן יותר מכמה רגעים ידע שההיפך הוא הנכון. ליטל הייתה תולה את עיני העופר הגדולות שלה בענבר בכל פעם שפתחה את פיה. ענבר בחרה את הפאבים אליהם יצאו, את הסרטים שראו בקולנוע, ואת האנשים שאירחו אצלן מדי פעם.
זה היה באחד הערבים לקראת סוף הסמסטר: טעות תמימה, כשענבר חיפשה אחר הקלסרים של החומר בקורס המשותף שלהן. היא לעתים נדירות טרחה לדפוק בדלת של ליטל כשנכנסה, וליטל מעולם לא העירה לה על כך, אבל הפעם, כשענבר פתחה את דלת החדר ונכנסה בהיסח הדעת, התנשפות חדה קטעה את קו המחשבות שלה. היא הספיקה לראות את ליטל שרועה על המיטה בעירום חלקי לפני שמשכה בזריזות את השמיכה והתכסתה. פניה היו סמוקים, ספק ממבוכה, ספק מגירוי. לא היה שום ספק מה התרחש שם לפני שניות ספורות.
"ענבר - אני - " ליטל גמגמה וקפאה. ענבר התבוננה לרגע במחזה, מופתעת, ואז התעשתה. "וויי, אני ממש מצטערת, לא ידעתי שאת באמצע משהו. הייתי צריכה לדפוק."
על המיטה היה מחשב נייד, עדיין פועל. צלילי הגניחות שבקעו ממנו לא הותירו שום מקום לדמיון. ליטל הזדרזה להזדחל לעברו ולסגור בטריקה את המסך כדי להשתיק את הצלילים המגונים.
ענבר חייכה. "אני באמת ממש מצטערת. אני ... לא חשבתי על האפשרות הזאת אפילו."
ליטל נעצה בה עיניים גדולות, מבועתות, כאילו ציפתה שענבר תתנצל ותצא, אבל חברתה הטובה לא הפגינה שום סימנים שהיא מתכוונת לסגת. למעשה, היה נראה שהסיטואציה כולה מסקרנת אותה. אפילו משעשעת.
"את יודעת, אף פעם לא ראיתי אותך באמת ממש מתעניינת ב - אה, דברים *כאלה*." במקום להתרחק, ענבר רק פסעה צעד אחד וקטן קדימה. "היו הרבה בנים אצלנו במחזור שניסו להתחיל איתך, ותמיד התעלמת מהם. ואף פעם לא ראיתי אותך עם מישהו. זה דווקא מגניב, לדעת שגם את חושבת על זה."
ליטל המשיכה לבהות בה, והידקה את השמיכה אל גופה.
"לא לא, את ממש לא צריכה להתבייש בזה," ענבר חייכה והתקרבה פסע נוסף, עד שהתיישבה על קצה המיטה לא רחוק מחברתה. "כאילו, אני עושה את זה בעצמי כל הזמן. את יודעת את זה, כן? גם כשאת בבית. וגם הבחורים שאני לפעמים מביאה - את בטח שומעת אותנו, נכון? גם אז את ... נוגעת בעצמך?"
הפנים של ליטל התכרכמו. "ל - לא!" היא אמרה בנחרצות, אבל לא נשמעה משכנעת במיוחד.
ענבר חייכה. "זה בסדר, זה דווקא מחמיא לי. על מה הסתכלת?" היא שינתה את הנושא בחדות, ולפני שליטל יכלה להגיב או לחשוב על תשובה, ענבר שלחה את ידה למסך הלפטופ ופתחה אותו בחדות. הגניחות שבו להדהד בחדר השינה של ליטל, ועיניה של ענבר סקרו את המסך בסקרנות משתאה.
"אה, אז זאת הסיבה," היא אמרה. על המרקע מולן נראתה אישה אחת, עירומה, שעונה על הקצה של מיטה כלשהי. מאחוריה עמדה אישה שנייה, לבושה לחלוטין, ולמותניה חגור איבר סיליקון ארוך ועבה. היא הייתה נעוצה עמוק באישה השנייה והניעה את אגנה בתנועות איטיות ומפתות. ידיה של הראשונה היו כפותות מאחורי גבה, וראשה היה מופנה הצידה, אל עבר המצלמה. עיניה היו מזוגגות.
"לא, זה לא מה שאת חושבת - " ליטל גמגה. "אני לא באמת כזאת - "
ענבר קטעה אותה בהינף יד. "זה בסדר. לא אכפת לי בכלל. זה אפילו די סקסי. אם היית רואה את הסרטונים שאני צופה בהן ... "
"אבל אני באמת לא בעניין של - "
"לא לא, זה באמת בסדר. אבל אל תתני לי להפריע לך. סיפרתי לך פעם שעשיתי את זה? עם חברה אז, מהתיכון. היא לא הפסיקה לדבר איתי על זה ... ראתה את זה באיזשהו סרטון. בדיוק כמוך. בחיי, לא חשבתי שאני אהנה מזה, אבל היא שכנעה אותי - קצת יותר מדי טוב, אם את מבינה למה אני מתכוונת. אני לא יודעת אפילו איפה שמרתי את הדילדו הזה שמתחבר למותניים."
היא התקרבה מעט יותר לליטל, שהקשיבה לחברתה בעיניים פעורות.
"היינו די צעירות, אחרי צבא. היא הייתה צרחנית כזאת," ענבר צחקקה קלות. "פעם אחת חשבתי שהשכנים בבניין שלהם יגידו משהו להורים שלה. זה בסדר שאני מספרת לך את זה, נכון? פשוט הסרטון שלך וכל הסיטואציה הזאת ממש הזכירו לי את זה. לא באמת הייתי בקטע שלה, כן? אבל היא הייתה חמודה. במיוחד כשהיא הייתה גונחת."
בחדר השתררה שתיקה בין שתיהן, שהופרעה רק על ידי הצלילים המגונים שבקעו מהמחשב שלידן.
"את יודעת ... ממש לא היה אכפת לי אם היית פשוט מסיימת את מה שהתחלת," ענבר אמרה בקול מהורהר.
"מה זאת אומרת?" ליטל הסמיקה אף יותר, ופניה הפכו לאדום עז.
"את יודעת למה אני מתכוונת," ענבר אמרה, והישירה מבט רציני. "זה באמת לא כזה ביג דיל."
היא שלחה את ידה ונגעה בקצה השמיכה שליטל עדיין אחזה אל עצמה. היא לא משכה באמת, רק מעט. לא מספיק כדי להסיר את השמיכה, אך בעקשנות איטית, מזדחלת, שגרמה לאצבעותיה של ליטל אט-אט להרפות את אחיזתן.
ענבר התבוננה בה. "את כזאת יפה," היא אמרה.
ליטל הסמיקה, ובלעה. אצבעותיה לא שמטו את השמיכה, אך אחיזתה התרככה.
"קדימה," ענבר הנידה בראשה אל עבר שתי הדמויות שעל מסך המחשב. ידה הפנויה של ליטל שבה והזדחלה מטה בין רגליה. היא חשה בלחייה בוערות ועצמה את עיניה.
2.
זה היה הנכשל השני שלה; מועד ב' שני שהתווסף לרשימה התופחת של נושאים אליהם תצטרך ללמוד שוב. ליטל נאנחה וסגרה את האתר, והניחה את הלפטופ לצידה על הדלפק במטבח. היא השעינה את ראשה על השיש הקריר ועצמה את עיניה. היא דמיינה את החופשה שרצתה לקחת בתאילנד בקיץ, את החופים הצהובים ואת מי הטורקיז הצלולים, ואז את התרגילים שתצטרך לפתור במקומם. היא שמעה צעדים מאחור אבל לא היה לה כוח להזדקף.
"מה קרה?" קולה של ענבר הדהד מאחוריה, מעט מודאג.
"נכשל," ליטל מלמלה.
ענבר הניחה יד אוהדת על כתפה של ליטל. "איזו באסה."
"אין לי כוח לזה כבר," ליטל מלמלה. "זה המועד ב' השלישי שאני צריכה לעשות הקיץ ... "
היא חשה בליטל שעמדה מאחוריה, ובידה שנעה מטה ועיסתה את גבה בתנועות רחבות, מנחמות, והתמסרה לתחושה. אף אחת מהן לא אמרה מילה זמן-מה, עד שענבר רכנה לפנים וקירבה את שפתיה אל אוזנה של חברתה.
"זה לא צריך להיות כל כך קשה," היא לחשה.
ליטל בקושי נעה; היא רק הקשיתה את גבה במעט. המגע של ענבר העביר בה צמרמורת.
"אל תחשבי יותר מדי," ענבר המשיכה. "בעצם, את לא צריכה לחשוב בכלל. שנינו יודעות שאת רוצה לעשות את זה. פשוט תעצמי את העיניים שלך ותיגעי בעצמך."
לרגע לא קרה דבר - הן היו קפואות בלולאה מחזורית בה ידה של ענבר נעה במעגלים על גבה של ליטל - ואז, בהיסוס איטי, ידה של ליטל נשלחה מטה, אל תוך מכנסיה. היא הייתה רטובה. אנחה קטנה נמלטה מבין שפתיה.
לא נאמר עוד דבר ביניהן. ידה של ענבר המשיכה לנוע במעגל. למתבונן מהצד הן נראו כשתי חברות, שותפות לדירה, מנוחמת ומנחמת. היו אלה רק נשימותיה הכבדות והמתגברות של ליטל שהסגירו שדבר-מה נוסף מתרחש ביניהן. אצבעותיה של ליטל שיפשפו באיטיות את הרטיבות, את החום העז שהקרינה. הכל היה שקט סביבן; שעת צהריים עצלה, שכונה מנומנמת, רוח של תחילת האביב שחדרה בעד לתריסים הפתוחים. ובין לבין, נשימות כבדות, מקוטעות-לפרקים, שבוקעות משפתיים פעורות קמעה.
"אל תפקחי עיניים, ואל תפסיקי," ענבר לחשה לה שנית והירפתה. היא התרחקה מעט, וליטל שמעה אותה ניגשת לחדרה ופותחת כמה מגירות. היא שבה והתקרבה, וידיה שוב נגעו בגופה של ליטל, אך הפעם מגען היה תכליתי יותר, כמעט תובעני. שתי ידיה נגעו בכתפיה של ליטל, אבל החליקו מטה בזריזות חדורת מטרה. "קומי. תמשיכי לאונן," היא לחשה באוזנה, אך בקולה הייתה תקיפות שלא הייתה בו קודם, אפילו בהילות. ליטל צייתה, וענבר משכה את השרפרף הצידה. ידיה שבו ואחזו בצידי מכנסיה של ליטל ומשכו אותם מטה באיבחה; היא נותרה עירומה מהמותניים ומטה. לפני שיכלה להגיב או לומר משהו, אצבעותיה של ענבר נצמדו אליה, התחככו בשפתי הנרתיק שלה מאחור.
"יו, את ממש שלולית," היא צחקקה; ואז הרצינה. שניות ספורות לאחר מיכן ליטל חשה בעצם עגול, מעט קריר נצמד אליה מאחור. "תפשקי," ספק אמרה, ספק ציוותה. ידה הפרידה בין רגליה של ליטל, והעצם החל לפלוש אל תוך הרטיבות שלה עמוק, עמוק, עד שהאגן של האחת נצמד לישבן החשוף של השנייה מאחור. לא היה צורך להסביר או לומר מילה. ליטל חשה בגופה של ענבר מאחוריה וידעה שאיבר הסיליקון שממלא אותה גם חגור למותניה של שותפתה לדירה.
ענבר השעינה את גופה על גבה של ליטל, מועכת את שדיה כנגדה. ידיה נשלחו לפנים, עטפו את האישה הצעירה שתחתיה וחפנו את השדיים שלה, ואגנה החל לנוע בתנועות בוכנה קטנות, תובעות בעלות. "כלבה טובה," ענבר לחשה לה, ושתיהן הדווגו על דלפק המטבח כמו חיות.
3.
הצלחות שיקשקו מעליה על השולחן, שם למעלה, איפה שהם אכלו את ארוחת הערב שלהם. השיחה ביניהם הייתה ערה, הקול הפלרטטני ומעט גבוה של ענבר, ומולה קול גברי, נמוך יותר. גיא. כשענבר פגשה בו לראשונה היא לא הקדישה לו מחשבה מיוחדת, אבל הוא היה עקשן, וכריזמטי, ולא עבר זמן רב לפני שהתחילו לצאת. בחודש האחרון הוא כמעט התגורר אצלן בדירה, לפי כמות הפעמים בהן נשאר לישון. בפעם הראשונה בה נשאר ליטל יכלה לשמוע את הגניחות של ענבר ממלאות את הדירה; ואחר כך שוב, בבוקר. היא שכבה במיטה והאזינה להם, וידה הייתה תחובה עמוק במכנסיה. ליטל חשבה שהוא לא מושך במיוחד.
ועכשיו הם שוחחו מעליה. היא לא הייתה בטוחה על מה. למטה, בעולם התחתון, חדר רק אור מועט, כמו בתחתית האוקיינוס. למלים לא הייתה משמעות. רגליו של גיא היו מפושקות, וראשה היה ביניהן. הוא היה עירום ממותניו ומטה, האיבר שלו היה בפיה. היא מצצה. כף רגלה החשופה של ענבר נחה על גבה, דחפה אותה קדימה, אבל היא לא הייתה זקוקה לעידוד. היא עצמה את עיניה ונתנה לאיבר החם שבין שפתיה למלא את המחשבות שלה. היא כבר ידעה איך לשים לשינויים העדינים בגוון קולו תוך-כדי שיחה, לזהות את הרגעים ההם שלפני השפיכה, כדי שתוכל להתכונן לזרם החם שימלא את פיה מבלי לאבד אף טיפה. היא ידעה שאחרי שתסיים איתו היא מחכה לה, בצד השני. היא לא לבשה כל תחתונים מתחת לשמלה שלה, אבל לא היה בזה כל חדש. ענבר כבר מזמן הפסיקה ללבוש תחתונים בדירה. "זה מפשט דברים," היא נהגה לומר, בעוד ידה לוחצת על עורפה של ליטל ודואגת ששפתיה תישארנה צמודות בחוזקה לדגדגן שלה. "לא צריך להסתבך, רק לסמן לך לזחול מתחת לשמלה."
יותר מאוחר, כשישנה לצידם על הרצפה, חשה בטלטלה סביב צווארה. מישהו משך ברצועה שהייתה קשורה לקולר שעטף את צווארה. זה שוב היה גיא, שהתיישב על שפת המיטה, עודנו ישנוני. ליטל ידעה מה מצופה ממנה. הוא הפשיל את מכנסיו, והיא שבה ורכנה קדימה ועטפה את האיבר הרפוי שלו בשפתיה הרטובות. לא עברו יותר מכמה שניות לפני שהזרם החם והחומצי מילא את חלל פיה; היא הזדרזה לבלוע, פעם אחר פעם. בדממה של חדר השינה החשוך נשמעו רק צלילי הלוע הבולע בקדחתנות, ואחר כך - שקט.
