7 לאוגוסט, 2023
"מי מזיין אותך עכשיו?"
הוא גהר מעליה, וידו לפתה את גרונה הדק. ידו המחוספסת בלטה כנגד עורה הלבן והחיוור. ראשה היה שעון לאחור ועיניה היו סגורות, והיא מלמלה משהו מבין שפתיה הפעורות. הוא קירב את פיו לאוזנה. "מה אמרת?" נהם.
"דאדי," היא השתנקה.
כל גופה היטלטל כשהטיח את עצמו לתוכה.היא הייתה צעירה ממנו אולי בעשרים שנה, אישה צעירה ותמירה בשיא פריחתה בתחילת שנות העשרים שלה. שיערה הארוך היה פזור על המיטה ורגליה היו כרוכות סביב מותניו, והיא הרימה את אגנה ומשכה אותו אליה, לתוכה, עמוק אל פי הטבעת שלה שחלב אותו בגלים מחזוריים של התכווצויות בלתי-נשלטות.
"את רוצה שדאדי יגמור בתוכך? יזריע אותך כמו ילדה טובה?"
"כן," היא גנחה. "אלוהים, מה אתה עושה לי."
"לגמור עמוק בתחת שלך?"
"כן!"
צליל חד פילח את הגניחות שלה כשידו הנחיתה סטירה מצלצלת על לחייה. היא נאנקה בקול רם, והעירבוב של הכאב והעונג, ההשפלה והכניעה עשו את שלהן. הוא מעולם לא נתקל במישהי שהייתה מסוגלת לגמור מהעירבוב הזה, אבל היא הפתיעה אותו בכל פעם מחדש, והוא ידע שהשיא שלה ושלו קרובים שניהם.
"את אוהבת שדאדי מזיין אותך ככה חזק?"
"כן, כן," היא מלמלה. "אוי אלוהים, תזיין אותי עמוק, אני צריכה את זה. אני צריכה אותך. תגמור בתוכי, בבקשה, בבקשה תגמור בתוכי, תסטור לי, תירק עליי, תטנף אותי. אני צריכה את זה, כל כך צריכה את זה, צריכה אותך דאדי. בבקשה. בבקשה." הייתה בקולה תחינה אמיתית, כנה, שרק דירבנה אותו וגרמה לו להיות יותר פראי.
ידיו הגדולות חיבקו אותה אליו והיא התמסרה אליו, גופה הדקיק קטן למראה מתחת לכתפיו הרחבות. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, שהיא רוצה שוב לשמוע את הקולות הגרוניים העמוקים שהוא מפיק ברגעים הנדירים בהם הוא מאבד שליטה - בגללה. היא רצתה להיות זו שגורמת לו לכך. היא חיבקה אותו בחזרה והרגישה את האשכים שלו מתכווצים שניות ספורות לפני שחשה בזרע החם שמילא אותה. היא אהבה שהוא לא עצר והמשיך, והרגישה בגמירה המתקרבת שלה בכל פעם שגופו התחכך בדגדגן הנפוח שלה בין רגליה הפעורות.
לאחר שסיימו היא שכבה שם, מחויכת ומרוצה מעצמה, מכורבלת בשמיכה שלה בעודנה עירומה, והביטה בו לובש את מכנסיו ומכפתר את חולצתו. "את ממלצרת הערב?" שאל.
"לא, יש לי ערב חופשי. אבל מחר יש לי משמרת. אולי בכל זאת תישאר?"
"לא," הוא אמר בחיוך, ועצר כדי לרכון וללטף את ראשה. "דאדי צריך לחזור למשרד."
"אוף," היא חרצה לעומתו לשון. "הייתי מעדיפה שתישאר פה איתי."
"אני יודע. גם אני הייתי רוצה להישאר איתך, קטנטונת. אבל יש אנשים שסומכים עליי. אבל אחזור מחר, בסדר?"
"לא," היא הזעיפה את פניה במשחק.
הוא התיישב על שפת המיטה לידה. "אני מבטיח שאביא לך את הטירמיסו ההוא שאת אוהבת בדרך."
"יאאאא," היא קרנה. כמה קל לפעמים לשמח אותה, הוא חשב לעצמו, כשהיא הסתערה עליו וחיבקה אותו.
"טוב," צחק. "אני באמת חייב ללכת."
"לא בא לי לשחרר אותך."
"אני אחזור," אמר. "בחיי."
הוא רכן ונשק לה ברכות כשקם. הוא ידע שהיא עוקבת אחריו במבטה כשסיים להתלבש ויצא מחדר השינה, מבלי שהיה כלל צריך להפנות את ראשו לאחור.
29 למאי, 2001
מבחוץ היה ניתן לשמוע רעש ילדים משחקים בגינה מול הבניין, אך בתוך הדירה עצמה היה אפשר לשמוע רק אנקות קטנות שחזרו ונשנו בתדירות קבועה. היא עמדה במטבח, שעונה כנגד השיש ברגליים מפושקות, והוא מאחוריה. האיבר שלו היה נעוץ עמוק בתוכה ונע פנימה והחוצה בתנועות קטנות שהיו מסונכרות עם הגניחות שלה. הוא אהב את הגניחות ההן, לחוש כיצד גופה מגיב אליו באופן כמעט פבלובי. ידיו המחוספסות נכרכו סביבה מאחור וחפנו את שדיה הגדולים.
"פאק," היא מלמלה. "תזיין אותי. דאדי. תזיין אותי."
"אבא," הוא תיקן אותה. הוא ידע כמה המילה הזו הייתה לה גדולה, וכמה התקשתה לשאת את משקלה על כתפיה; אבל גם חש בה מתכווצת סביבו כשנגע בעצבים החשופים שלה.
"אבא," היא החרתה החזיקה אחריו, וחשה כיצד לחייה מסמיקות.
"החור של מי את?"
"שלך."
"ומי אני?"
"אבא," היא התנשפה בחדות. לא היה שום רוך שם אלא תשוקה חייתית פראית. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, עמוק. "אני החור של אבא. החור של אבא, החור של אבא - " היא לחשה לעצמה, מספיק חזק כדי שהוא גם ישמע.
הוא אהב לבעול אותה שם על השיש. הוא ידע שהיא תיזכר בו בכל פעם שתעמוד שם ותבשל למשפחתה, והמחשבה על כך גרמה לו לצמרמורות נעימות; העובדה שהוא יהיה במחשבותיה גם זמן רב אחרי שיעזוב, שייחקק בתחושה של השיש הקריר, בתנור, בכיריים, בכל חפץ שהקיף אותם. בכל פעם שתשלח את ידה כדי לפתוח את הברז או לקחת משהו מאחד מהארונות, או שתגיש את ארוחת הערב.
ובקרוב תהיה לה סיבה נוספת לחשוב עליו, עמוקה בהרבה. ידיו החליקו מטה ועירסלו את ביטנה. עוד בקושי היה ניתן להבחין בבליטה, אבל הוא ידע לקרוא את הקימורים שלה היטב, לחוש בחיים שגדלים בתוכה.
"חור טוב צריך למלא," הוא נהם, כרך את זרועותיו סביבה והתחפר בתוכה עמוק, מכריח אותה להרחיב את הפישוק שלה ולהישען לפנים. היא נמסה לתוכו כשהידק אותה אליו ועצמה את עיניה, נותנת לשניהם להתמזג ומתענגת על הזרמים שחלפו בגופה כשחשה בו גומר, ממלא אותה בזרע שלו, מסמן אותה. היא הייתה כפסע מאורגזמה רבת עוצמה משלה, שטילטלה אותה ברגע שאצבעותיו המחוספסות אחזו בדגדגן שלה ושפשפו אותו בגסות. היא חשה בקרקע נשמטת מתחת לרגליה, ובזרועו החזקה שמחזיקה בה כדי שלא תאבד משיווי המשקל שלה. רגליה רעדו כמו אחרי מאמץ והיא חשה שהן בקושי נושאות את גופה; הצד האחורי של כף ידה נשלח למעלה כדי למחות דמעה שזלגה במורד לחייה. הוא הניח לה לשוב ולהתעשת אט-אט בשעה ששניהם עמדו עירומים, שעונים כנגד השיש, כשהזרע שלו מטפטף במורד רגלה.
אחר כך, כששתו ביחד את הקפה בסלון והיא שכבה בחיקו, הוא ליטף את ראשה ואת שיערה השופע. "לפעמים אני מדמיינת שהוא יודע, כשהוא מסתכל עליי," היא אמרה.
"זה רק בראש שלך. אין סיכוי שהוא יודע."
"אני יודעת. אנחנו מנסים כל כך הרבה זמן בלי הצלחה. לא ראיתי אותו שמח ככה כבר מזמן."
ידיו פרעו את קצוות שיערה ברוך. "תהיה לי טיסה באוקטובר. שוב שולחים אותי מטעם העבודה."
היא שתקה ובהתה לפנים, מבלי להתפקס על דבר מסוים.
"אני מצטער שלא אוכל להיות פה בארץ כשזה קורה," הוסיף.
"אולי זה לטובה," היא אמרה בהירהור.
"אולי."
"אולי אחרי שזה יקרה עדיף שלא ניפגש יותר," היא ענתה.
הם שכבו שם ושתקו, עד שידו החליקה מטה אל תוך חולצתה, והיא התהפכה לכיוונו והפרידה מעט את רגליה. עיני השקד היפות הירוקות שלה היפנטו אותו, והוא רכן מטה ונשק לה, ושפתיה נפרדו וקיבלו אל תוך פיה את לשונו בכניעה.
12 למרץ, 2023
היא ניגשה אליו לפנות את הספל הריק.
"תרצה עוד משהו?" היא חייכה אליו.
הוא הגיע בכל בוקר יום חמישי, באותה השעה, התיישב באותו השולחן, שתה את אותו האספרסו וקרא עיתון. מי קורא עיתון בימינו, היא חשבה בעודה סוחבת מגש עם צלחות שפינתה מאחד השולחנות הסמוכים. הוא תמיד היה מחייך אליה, והטיפ שהיה משאיר תמיד היה נדיב בהרבה ממש שהיה אמור. היה בו משהו נעים, איזו אווירה סמכותית שרק גבר מבוגר לקראת סוף שנות הארבעים שלו יכל להקרין. שערו המכסיף היה מסורק לאחור ושיווה לו מראה מיושב. הם היו מדברים לפעמים על פוליטיקה או אמנות. הוא היה מצחיק אותה, והצחוק שלה היה גורם לו לחייך. היא אהבה לראות אותו מחייך.
"לא," הוא אמר. "זה הקפה השני שלי היום. אולי כדאי שאעצור פה."
היא אספה את הספל ופנתה ללכת. "כן, יודעת איך זה," אמרה, ואז עצרה והסתובבה לעברו.
"אתה יודע," אמרה, "אני נשבעת לך שאני אף פעם לא עושה את זה, אבל אני מסיימת לעבוד עוד חצי שעה ויש לי שני כרטיסים לתערוכה של אנטוני טאפיאס במוזיאון תל-אביב. זה חמש דקות מפה ברגל. היית רוצה אולי לבוא איתי?"
ברגע שסיימה את המשפט היא חשה בדם הזורם ומתפשט בפניה. הוא הרים גבה ובהה בה ובמשך דקה ארוכה לא הוציא מילה.
פאק, חשבה לעצמה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. מה חשבתי לעצמי, ועוד עם מישהו בגילו. עכשיו הוא נשען לאחור ומנסה למצוא דרך לסרב לי בנימוס. מה יש לו לחפש עם מישהי בגיל שלי. את צריכה להתחיל להסתכל על בחורים בגיל שלך ולהפסיק עם השטויות האלה כבר, מטומטמת שכמותך. למה הוא מפסיק להסתכל עליי? פשוט כבר תגיד לי לא ונגמור עם זה. גאד, בא לי לקבור את עצמי.
"אוקי," חייך.
היא קפאה. "מה?"
"אמרתי אוקי. לא תזיק לי הפסקה."
"אה," היא אמרה, ואז התעשתה וחזרה לעצמה. "אז - אז אל תלך לשום מקום, אני מסיימת עוד חצי שעה."
"לא התכוונתי ללכת לשום מקום," הוא שב וחייך.
"כן," היא ציחקקה. מטוטמטת אחת, אמרה לעצמה. את חייבת סטירה.
"אולי בכל זאת אקח עוד קפה," אמר.
"כן, בטח," חייכה. זה היה חיוך שונה הפעם, קורן. "מיד מביאה לך."
הוא הסתכל בה מתרחקת ממנו, מהורהר; היא גדלה כל כך יפה, חשב לעצמו. מתי הפכה לאישה צעירה ומצודדת כזו? הוא פרש את העיתון וניסה לקרוא את החדשות, אבל כל שיכל לחשוב עליו הוא החיוך הרחב שלה, ועיני השקד הירוקות והנוקבות ההן שהביטו בו בשילוב של הערצה ורעב. בדיוק כמו אמה לפניה.
