1. דייט
הם ישבו בשולחן המרוחק ביותר, הוא עם הבירה, והיא עם התה שלה. היא הייתה צעירה ממנו, והוא נראה מצידו מבוגר ועצור במעט, אבל השיחה ביניהם קלחה, ומפעם לפעם אחד מהם צחק מדבר-מה שאמר השני, כמו שני אנשים שכבר הכירו זמן רב, על אף שנפגשו רק שעה קלה קודם.
"אז - " היא היא שאלה וציחקקה במבוכה, "הקטע הזה של השליטה. איך הוא עובד? אתה אמור לקשור אותי? אנחנו מתלבשים בעור שחור? אתה מצליף בי עם שוט, או משהו כזה?"
"לא," הוא לגם מהבירה שלו. "אני לא צריך את הדברים האלה."
"אז מה? אני אמורה לקרוא לך אדוני? לרדת על ארבע?"
הוא השתתק לרגע, ואז הניח את הכוס בצד ורכן לפנים. הוא כאילו התרחב ומילא את כל שדה הראייה שלה, וצילו עמעם את התאורה מאחוריו.
"אולי. אני לרוב מעדיף את השם הפרטי שלי. אבל אני לא צריך את כל התפאורה הזו. למעשה," היה נראה שהוא מהרהר ומדבר לעצמו יותר משהוא מדבר אליה, "אני לא צריך יותר מזה."
הוא הרים את ידו הימנית - רחבה, מחורצת, עם אצבעותיה הארוכות שנראו מסוגלות להתלפף בקלות סביב יד אחרת. או זרוע.
או גרון.
היא בהתה בה. "מה?" היא כיווצה את גבותיה. "זאת בסך הכל יד."
"נכון."
"אתה מתכוון לומר שלא תצטרך יותר מיד?"
"אני מתכוון שיד יכולה להיות הרבה דברים."
"זה ... נשמע הרבה פחות מאיים ממה שקראתי, או ראיתי. מה בדיוק זה אומר? ספקינג ... ?" לחייה האדימו כשהגתה את המילה.
"אולי. אפשר לעשות דברים איומים עם הדברים הפשוטים והנאיביים ביותר. בעיניי, זה היופי האמיתי: העולם הזה שמסתתר ממש מתחת לאף שלנו. כמו האשליות האופטיות ההן, שלפתע משנות את הצורה שלהן אם את מסתכלת עליהן מספיק זמן. כשהרגש נמצא שם לא צריך את התיאטרליות."
הוא סיים את הבירה שלו. הספל שלה היה ריק מזמן. ידו התרוממה באוויר וסימנה למלצרית לחשבון. היא התבוננה בה בתמהיל של סקרנות. היה בו משהו מסתורי, כמו שקט שלפני סערה שגרם לה לרצות ללכת אחריו, הישר אל תוך הלילה. היא עצמה את עיניה בשעה שהוא שוחח עם המלצרית שהביאה את החשבון ודמיינה איך עורו המחוספס יחוש על פניה, וחשה בנשימותיה המתגברות חרישית.
2. רצפה
שעה לאחר מכן הם כבר התנשקו בלהט. הם בקושי הספיקו להגיע למפתן דירתה לפני שידיהם נשלחו בתאווה זה אל גופו של זה. כשהדלת נסגרה מאחוריהם הוא הצמיד אותה לקיר ונשק לה בעוצמה. היא גמעה אותו בשקיקה בנשימות ארוכות וחסרות סבלנות.
"אז זה החלק בו אתה מצמיד את היד הזאת לגרון שלי וחונק אותי קצת?" היה לה חיוך מתגרה, שובב, שהתכתב עם שלו.
"את רוצה שאני אצמיד אותה לגרון שלך?" הוא שאל בחזרה. ידו עדיין ריתקה אותה אל הקיר מאחוריה, אם כי היה ברור לשניהם שהוא אינו מתאמץ במיוחד. היא יכלה להשתחרר ממנו אם רק תרצה.
"אולי ... " היא התכופפה ונשקה לו שנית. הרוחות התלהטו בן רגע והם חזרו והתנשקו מספר פעמים. כשסוף סוף נפרדו, הוא הניח את ידו על כתפה. שניהם הסדירו את נשימותיהם.
"העיניים שלך כל כך יפות," הוא אמר חרישית. היא הסמיקה. המלים שלו היו לה נעימות.
"אבל הן גבוהות מדי," הוסיף.
היא הביטה בו ומצמצה, מבלי לרדת לסוף דעתו. "מה?" מצמצה.
"אמרתי שהן גבוהות מדי," הוא חזר על עצמו, ואז נד בראשו אל עבר הרצפה, והגה רק מילה אחת.
"ארצה."
רגע חלף עד שהפנימה את משמעות המילה. אישוניה התרחבו. היא חשה את כובד ידו על כתפה. הוא לחץ עליה בעדינות, מכוון אותה מטה, תקיף מבלי לכפות דבר. לא היה אפשר להתבלבל ברצונו. עיניו הפכו מעט מצועפות וקרות, אך לא היה בהן כל זדון, ועל שפתיו עדיין ריחף חיוך דק של שעשוע.
מי יודע מדוע אנו לעתים בוחרים בדרך אחת ולא אחרת בצמת לא צפוי? אולי היא חשבה באותו הרגע שלא יהיה בכך משהו מזיק; אולי היה משהו בקול השליו שלו שנסך בה ביטחון ואותת לה שהיא מסוגלת לסמוך עליו; ואולי היא רק חיכתה כל חייה שמישהו ידרוש ממנה - לא יבקש, לא יציע, לא יתמקח כפי שעשו הגברים שהכירה בעבר. הם עמדו כך במבואה דקה ארוכה, זה מול זה, נעולים בריקוד מהוסה, מחפשים ומנסים לקרוא זה את זה. ליבה האיץ. היא בלעה את הרוק שלה; ואז, באיטיות, ירדה על ברכיה מולו. היה זה כאילו כל גופה התכווץ וקטן, ואולי הוא זה שגדל מולה והתעצם. ידו הנחתה אותה בשלווה מבלי לשחרר את הלחץ הנעים, עד שעיניה הביטו הישר אל תוך מפשעתו. היא עצרה שם, ידיה מקופלות על ירכיה. היא לא אהבה במיוחד למצוץ, אך זה היה חלק מהמשחק והיא הכירה אותו היטב. היא המתינה.
שתיקה השתררה במשך דקה ארוכה.
"זה עדיין גבוה מדי," היא שמעה את קולו מתנשא מעליה. "ארצה."
נשימתה נעתקה. לא יכול להיות, היא חשבה לעצמה. לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה באמת. שקט השתרר. הוא כופף אותה בכל פעם קצת, כפי שמכופפים חומר ביד היוצר, מאפשר בכל פעם לעלבון להתפזר ולהיספג, מוודא שהיא אינה נשברת. היא השפילה את עיניה אל הרצפה. הדממה הייתה כבדה.
היא השעינה את כפות ידיה על הרצפה, ואז הורידה את ראשה והצמידה אותו אל המרצפות הקרות. היא מעולם לא ראתה את המבואה שלה מהזוית הזו. הוא כרע על ברכיו לצידה, והניח את ידו על צווארה, מצמיד אותה אל הרצפה, מנכיח את הרגע. היא שאפה אוויר בחדות ובהתה בנעליו.
"מצוין, זה יותר לעניין."
יותר מאוחר היא הייתה עירומה לחלוטין, שעונה על שולחן המטבח הרחב שלה ברגליים מפושקות. הוא עמד מאחוריה, עודנו לבוש, במכנסיים לבושים. הזין שלו היה עמוק בתוך פי הטבעת שלה, וידו הצמידה אותה אל המשטח החלק והקריר. שני האגרטלים שקשקו בקצב אחיד והיא ניסתה להסדיר את נשימותיה בעודו פולש לתוכה ותובע עליה בעלות.
3. אדרנלין
ברכיה השתפשפו באספלט המחוספס בסמטה החשוכה. הם היו אחרי הופעה נהדרת, והיא הייתה עדיין מעט שתויה מהיין שהזמינו, וכשטיילו בידיים שלובות ברחובות המוזנחים והמוצללים בשעת הלילה המאוחרת הם חשו כמו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ. ואז, כשחלפו על פני הסמטה הנטושה, הוא אחז בידה ומשך אותה לשם, וחיש מהר מצאה עצמה שם למטה, במקומה הרגיל. הזין שלו היה בפיה וידו אחזה בעורפה והכתיבה את קצב תנועות ראשה. היא תיעבה את זה, וחלק ממנה נרתע מהאפשרות שמכר כלשהו יחלוף במקרה ויראה אותה כך. ובכל זאת, ידעה שאין טעם להתווכח איתו; איכשהו, תמיד הייתה מוצאת את עצמה בדיוק במקום אליו כיוון.
"את יודעת למה אני אוהב שאת כזו חכמה?" הוא שאל, וליטף את שיער ראשה.
היא כמובן לא הייתה מסוגלת לענות. הוא ידעה שהוא שואל אותה בכוונה, כדי להבליט זאת.
"אני אוהב את זה שעם כל הידע שלך, והאינטלגנציה, והתארים, והחריפות, ואיך שאת שולפת פרטי טריוויה ומפתיעה אותי בכל פעם מחדש בשיחות שלנו, בסוף איכשהו את תמיד מוצאת את עצמך על הרגליים מולי מוצצת זין ומרגישה כמו מטומטמת," הוא צחק חרש. היא האזינה לו ולחייה בערו כששמט באלגנטיות את הקרקע תחתיה, פירק את המגננות שלה בשיטתיות כפי שרק הוא ידע לעשות. בן-זונה, היא הרהרה בליבה; ואז, בשנייה כשידו הרפתה והניחה לה, היא משכה את ראשה מהזין כדי להשיב לו.
היא הישירה את עיניה מעלה, בזחיחות מתריסה. "די, תפסיק, אני לא - " היא התחילה לומר, אך לא סיימה את המשפט. רעש הסטירה צלצל ברחוב הצדדי והשומם - חד, חותך, כמו שוט - ותפס אותה בהפתעה. נשימתה נעתקה ובין רגע חשה בדמעות העולות. מערכת העצבים הסימפתטית שלה הרחיבה את אישוניה, וליבה הלם בחזה שלה עת סערה של אפינפרין שטפה את כל גופה.
"אבל למה - " היא החלה לומר, ואז עצרה.
שפתיה רטטו והיא התאמצה לעצור את הדחף העז לבכות מולו. היא תיעבה את המחשבה להעניק לו את הסיפוק הזה, אך לא הצליחה, והדמעות זלגו מעצמן.
הוא הביט בה מלמעלה ובחן את פניה דקה ארוכה. "ככה זה. יש אנשים שמוצצים, ויש אנשים שמוצצים להם, ואת - מאלה שמוצצים," משך בכתפיו. "בואי, לא סיימת את העבודה."
ידו שבה ונחה על ראשה מלמעלה, ומשכה אותה בעדינות. היא לא הביעה כל התנגדות כשהאיבר הזקור חזר וחדר בין שפתיה. ראשה התחיל לנוע מעצמו הפעם, והרעש וההתרסה שקודם לכן זרמו בה התפוגגו ונעלמו כלא-היו; במקום זאת אחזה בה שלווה, ריחוף. היה משהו בטוח ועוטף שם על הברכיים מולו. היא לפתע דמיינה אותו מרים אותה, מסובב אותה וחודר אליה בכוחניות מאחור, שם כנגד אחד מקירות מכוסי הגרפיטי, בועל אותה, ואולי איזה נער שנקלע לאזור בדרכו הביתה עוצר ומסתכל עליהם מרחוק. היא חיככה את רגליה זו בזו, והתחוור לה כי היא רטובה לגמרי.
4. תחינה
"בבקשה."
קולה היה קטן, נואש. הניסיונות בתחילת הערב להקניט אותו בחזרה, להתבדח, לנסות ולשכנע את עצמה או להעמיד פנים מולו שיש לה איזשהו בדל של שליטה בסיטואציה - כל אלה התפוגגו מזמן. השמלה הקיצית הפרחונית שלה הייתה מופשלת. על הספה היו מוטלים תחתוניה. היא ישבה על הספה מולו, והוא התבונן עמוק בעיניה בשעה שידו חפנה את מפשעתה החשופה. שורש הכף הייתה מוצמדת לדגדגן שלה והאצבעות ליטפו את החור שלה אך הקפידו שלא להחליק בטעות פנימה. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. היא נטפה נואשות וצורך בעודה מתחככת לאיטה קדימה ואחורה, ממננת את גלי העונג שהוא הרשה לה להעניק לעצמה.
"ששש, לאט לאט. לא מהר מדי," הוא אמר בשלווה. "כמה ימים את כבר מיוחמת ככה?"
היה משהו צורב במלים האלה, איזשהו עלבון מתנשא שהסתתר מאחורי הקליניות היבשה שלהן שהייתה שזורה בלגלוג. כל דבר שאמר רק הבליט את ההיררכיה ביניהם. היא הסמיקה. פאקינג שבועיים, מלמלה לעצמה, אבל לא העזה לומר זאת בקול רם. זה היה כה משפיל עבורה להתחכך בו כמו חיה משוללת כל רסן או אנושיות ולהראות לו כמה היא זקוקה לו. חור רעב ופתטי.
"שבועיים," בלעה את הרוק שלה.
המלים שלה יצאו מקוטעות. לא היה לה כוח לחשוב. כל מה שעניין אותה הוא הרטיבות בין רגליה. "בבקשה ... "
"בבקשה מה?" שאל. הוא ידע מה היא מבקשת, אבל רצה שתגיד את זה בקול רם. היא ידעה שהוא יודע.
"בבקשה, אדוני," היא אמרה בקול קטן. "אני יכולה לגמור?"
"את תגמרי. מתישהו. אבל לא היום," הוא אמר, והמשיך להתבונן בה בעודה מחככת את עצמה על כף ידו, נואשת לפורקן. כל פורקן.
היא חשה כיצד ליבה שוקע. שבועיים. היא לא ידעה כמה עוד תוכל לעמוד בזה. זיעה נטפה במורד פניה. התסכול נקווה בתוכה, הצטבר עמוק בבית החזה שלה, פקעת צורבת של חוסר הגינות ונואשות וכעס. היא לא יכלה לעצור בעד הדמעות שנקוו בזוית עיניה. "לא, בבקשה ... " יבבה בתחינה לפני שכלל יכלה לעצור בעד עצמה, ומיד היה בה חלק שהצטער שכלל טרחה לבקש. היא ידעה כבר מה תהיה תשובתו. היא שנאה את עצמה על שנראתה כה מעוררת רחמים וחשופה מולו. היו בו אכזריות וחמלה והיא הזדקקה לשתיהן במידה שווה.
כשמשך את ידו ולקח את מקור העונג היחיד שהותיר לה נפלטה ממנה אנקת אכזבה. הוא הגיש את היד הרוויה במיציה אל פניה.
"תרחרחי," הוא פקד.
היא הסניפה את ריח המין והכמיהה של עצמה בעיניים סגורות. הוא הצמיד את פיו לאוזנה ולחש, "אמרתי לך. רק יד. זה כל מה שאני צריך," לפני שמרח את הרטיבות בשערה ועל צווארה וסימן אותה.
ידו השנייה נשלחה וליטפה את לחיה. הוא רכן ונשק לה בעדינות על מצחה, והזדקף. היא פקחה את עיניה והן מצאו את עיניו, והוא כבל אותה אליו במבט בשעה שאגודלו החליק על שפתיה, אל תוך פיה. אצבעותיו טיילו על מצחה ואפה ברכות, לפני ששב וחפן את פניה. היא נראתה קטנה ושברירית לפתע, כאילו היא טובעת באצבעותיו הארוכות ומבקשת מהן מפלט כמו מסערה. דמעותיה הרטיבו את עורו המחורץ והמבוגר. היא עצמה את עיניה שוב והתפלשה בו, מניחה לו לתבוע בעלות על כל סנטימטר בפניה, מוצאת בה נחמה מהעליבות שידעה שנוטפת ממנה. באותו הרגע לא היה דבר בעולמה פרט לכף ידו: מגוננת, גדולה, ממלאת, והם תינו דרכה אהבה וליבם התרחב.