גלריה

הכחשה

"אתה צוחק עלי."

היא נראתה מבודרת, על הברכיים מולו. הוא עדיין התנשם בכבדות.

"את נראית קצת לא-בטוחה בעצמך, עם הזרע הזה שנוזל לך מזווית-הפה," הוא הפטיר.

"נראה לי שזה קצת לא לעניין," היא המשיכה, מנסה להתעלם מההערה שלו. "מאיפה בכלל קיבלת את הרעיון הזה?"

"אני חושב עליו כבר הרבה זמן."

"באמת? ברנדינג? לא שמעתי אותך מדבר עליו אפילו פעם אחת."

"דיברנו על קעקוע."

"קעקועים," היא תיקנה אותו. "אמרנו שנקעקע ביחד. אני אותך, ואתה אותי. וזה בכלל היה מזמן. זה היה לפני ... "

היא נעצרה. שניהם ידעו מה היא עמדה לומר. לפני – עוד כששניהם היו, אבל אחרת. לפני שסטר לה לראשונה. לפני שזיין אותה עמוק בתחת במכונית ממש לפני שנכנסו לארוחת שישי בבית של ההורים שלה. לפני הפעם בה ירדה על ברכיו מולו ונישקה את כפות רגליו, ואז הוא ירק בפניה. לפני כל אלה, כשהיו זוג רגיל.

"אני רוצה שתקבעי לזה תור. אני אשלח לך פרטים של מקום שמתמחה בזה."

"שכח מזה," היא פלטה. "זה משהו ... אחר. אתה יודע שאני מתה על הראש הסוטה שלך, אבל לא נרשמתי לזה. זה לא יקרה."

"אני רוצה שתחשבי על זה. ואני רוצה שנדבר על זה שוב בשבוע הבא," הוא אמר בשלווה האופיינית לו.

"אתה יכול לרצות כמה שאתה רוצה, אני לא – " היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כשידו תפסה את שיער ראשה והדביקה אותה שוב לזין שלו שעדיין היה מרוח ברוק ובזרע. היא נחנקה לרגע ונאבקה בו כשהצמיד אותה חזק למפשעה שלו, אך הוא לא הרפה. ריר נזל מפיה וקיבתה התהפכה שהתפתלה בבעתה ובניסיון להשיב לה איזושהי שליטה נוכח האיבר הזר שפלש במורד גרונה בהפתעה.

"בסדר, בסדר, אמרתי שאני רוצה שתחשבי על זה, לא שתתני לי מונולוג," הוא גיחך. "יותר חשוב שתעשי את מה שאת טובה בו."

בן-זונה, היא חשבה לעצמה; איך הוא יודע לגרום לי להרגיש כזו קטנה בלי להתאמץ; ואז השתנקה בשנית כששב וחדר עמוק לגרונה.

כעס

"לך תזדיין. אתה לא נורמלי," היא ירתה לעברו.

הוא שוב העלה את הנושא. הוא דיבר, היא עקצה, הוא עקץ בחזרה. היא חשה את הדם שזרם לפניה כשהוא עמד שם מולה, שקט, אפילו משועשע, ידיו משולבות על חזהו. היא שנאה אותו על שהצליח בכל פעם לשמור על קור הרוח שלו מולה. לא משנה כמה רשפה או בעטה, קולו נותר מאוזן. זה הוציא אותה משיווי משקל, הפעם יותר מבדרך-כלל. איך הוא מצליח בכל פעם מחדש, היא תהתה. למה תמיד היא זאת שנשברת ראשונה, שמגלה סדק? 

"זה רק יכאב לרגע. הם הסבירו לי שעם אילחוש זה כואב אפילו פחות מקעקוע," הוא ענה.

"אתה באמת קבעת עבורי תור?!" 

"לא, רק דיברתי איתם. התור צריך לבוא ממך. אבל אני רוצה שתקבעי אחד."

"על גופתי המתה."

"אני די מחבב אותך, אז אני מעדיף שזה לא יגיע לשם." 

"אתה בטח חושב שאתה כזה מתוחכם, הא?" היא רשפה.

"לא במיוחד. רק קצת יותר ממך," הוא גיחך.

היא האדימה, ומבלי לחשוב שלחה את ידיה לפנים ודחפה אותו. עוד לפני שנגעה בו היא ידעה שזו טעות; זו תמיד הייתה טעות כשנתנה לזעם שלה להשתלט עליה. הוא גדול ממנה, וחשוב מכך - זריז ממנה. תגובתו הייתה זריזה, עד שלא הספיקה כלל אף לראות אותה. הוא הדף את אחת מידיה ואחז בשנייה, ובהרף עין הוא הצמיד אותה לקיר וכופף את זרועה מאחורי גבה. היא התנגדה, אבל יש גבול למה שמסת השריר שלה יכלה לעשות מול משקל הגוף שלו שמעך אותה. היא נאבקה בו בשצף. היה נראה שהוא נהנה מזה.

הוא דחף את ידו הפנויה אל תוך המכנסיים שלה וחפן את המפשעה שלה; ואז שלף אותה, רטובה לגמרי, וקירב אותה אל אפה. "זה אחד הדברים שאני אוהב בך," סינן. "לא משנה כמה את חכמה, בסוף הכוס שלך יודע יותר טוב ממך מה הוא באמת רוצה. כל מה שצריך זה איזו סטירה טובה, או סתם להזכיר לך מי למעלה ומי למטה ולהדק אותך לקיר."

נחיריה התרחבו, ספק בהתרסה, ספק מתוך גירוי. היא שנאה שגם הפעם הוא צודק. איכשהו, הוא תמיד צדק. הסומק מילא את לחייה, פניה, צווארה. היא הייתה אדומה לחלוטין כשהמשיכה להתנגד לו, אך הוא הפשיל באיבחה את שמלתה והוריד את תחתוניה, ואז מרח אצבע מלאה במיציה על הזין שלו. "מזל שאת נוזלת כולך, אחרת הייתי מזיין אותך על יבש."

דקה קצרה לאחר-מיכן הוא כבר היה בתוכה, בלי גינונים מיותרים, ובעל אותה בעמידה. לא נדרשו יותר מעשרים, אולי שלושים שניות לפני שההתכווצויות החלו ואורגזמה עזה אחזה בה. הוא לא הירפה או הפסיק גם כשהתחילה לפרכס בעונג בינו לבין הקיר. 

התמקחות

"אני אהיה טובה, אני מבטיחה," היא מלמלה. היה לה קשה לחבר אותיות למלים ולמשפטים כשהוא היה עמוק בחלחולת שלה, נע באיטיות, מתענג. "את השיחות החשובות ביותר צריך לנהל עם זין בתחת," פעם אמר לה, ואז הוסיף בגיחוך, "בתחת שלך, כמובן," והיא הסמיקה במבוכה ובתרעומת, אך לא הייתה לה תגובה שנונה והיא רק שתקה. וכעת היא הייתה על ארבע והוא היה מאחוריה. היה ברור לשניהם שזה לא זיון. כמו בפתגם, הכל סובב סביב סקס. פרט לסקס – סקס סובב סביב כוח.

"אני אתן לך – להיות איתה," היא התנשפה. "אני – אסתכל."

"את תתני לי?"

"ל – לא," היא תיקנה את עצמה. "התכוונתי - ... " היא לא ידעה כיצד להמשיך. כל תנועה שלו הוציאה אותה משיווי משקל. שדיה התנדנדו. היא הייתה חפץ, חור מדבר. אוף, ליבה נחמץ. היא דמיינה כמה נלעגת היא נראית שם, כך. מקבלת אותו לתוכה. מתמקחת איתו. מנסה לתמחר את הסבל שלה.

"את תמצצי לי? אחרי שאני אהיה בתוכה?" הוא שאל.

הוא הכיר אותה היטב. ודאי אפילו ידע לומר אילו שרירים בפניה מתעווים בקנאה כשהיא מדמה את הסיטואציה בראשה.

"כ – כן," היא האדימה.

"גם בתחת?"

הוא היה קשוח במיוחד הפעם. היא עצמה עיניים. "כן." המילה בקושי עלתה על שפתיה. היא לא רצתה לראות אותו שוב איתה, לראות אותם מתנשקים, את הידיים שלו מטיילות על קימורי גופה. היא תיעבה את הרעיון וקיוותה שהוא לעולם לא יעלה אותו שנית.

"ותנקי גם אותה אחר-כך?" הוסיף ולחץ. "תרדי על הברכיים מולה ותנשקי את החור של התחת שלה במתיקות? תראי לה מי באמת בתחתית שרשרת המזון אצלנו?"

זה היה יותר מדי. "לא," היא החניקה יבבה. "לא, בבקשה."

הוא הגביר את המשרעת של הפמפום, יצא ממנה כמעט לחלוטין ואז שב וחדר בעקביות.

"את כזאת חמודה כשאת מייללת," הוא צחק. "וגם יש לך רעיונות טובים. אבל זה לא משנה דבר. אני רוצה את האותיות הראשונות של שמי עלייך. בשבילי. תעשי את זה? בשבילי?"

השאלה שלו חלחלו פנימה יותר עמוק מכל איבר זקור. היא לא הבינה כיצד ניתן לאהוב ולשנוא מישהו בו-זמנית בקיצוניות כזו. "אני עומד לגמור," הוא הכריז, ונצמד אליה חזק-חזק. לא היה דבר שרצתה יותר באותו הרגע מאשר אותו בתוכה, בכל דרך שרק תוכל.

דכאון

כשחזר הביתה מהעבודה מצא אותה יושבת בשולחן האוכל. בקערה שלה היה הסלט שהכין לה בבוקר, אך היא בקושי נגעה בו. הוא התמקם לצידה ובחן אותה. "הכל בסדר?" שאל.  

"לא, עזוב אותי," היא הסיטה את ראשה ושיחקה במזלג בפרוסת מלפפון.

"את יכולה לשתף אותי."

"די, אני לא רוצה."

"את כזו קיפוד. את תמיד ככה. מתכנסת בתוך עצמך כשקשה לך. שתפי אותי." הוא שלח יד ללטף את שערה, אך היא דחפה אותה. 

"מה זה משנה?" היא סיננה. "ממילא דברים בסוף יקרו בדרך שלך. בשביל מה לטרוח? הם תמיד קורים בדרך שלך, אז תן לי לאכול את ארוחת הערב שלי בשקט ולך לעשו – "

סטירה מצלצלת קטעה אותה טרם סיימה. המזלג נשמט מידה, והיא שלחה את ידה לאחוז בלחייה המאדימה, בעודה נושאת אליו מבט המום. גבותיה התרוממו. הקצר בין מוחה לפיה היה מוחלט. היא הצליחה לסנן רק מילה אחת, "למה – " אבל לא יכלה לסיים, בעודה נאבקת בדמעות.

"תשתקי," הוא הכריז ברוגע, ותפס בעורפה. לפני שהספיקה להגיב הוא  כופף אותה קדימה והצמיד את לחייה לשולחן העץ החשוף. החומר חש קריר למגע.

"זה הולך לכאוב."

בתנועה זריזה ומיומנת הוא משך בידו הפנויה את מכנסיה ותחתוניה מטה עד ברכיה, חושף את פלג גופה התחתון, את הישבן הנאה והרגליים הדקות, הארוכות. היא לא הספיקה לעכל את המתרחש לפני שהמכה הראשונה נחתה על הישבן השמאלי.

"איי – " היא צעקה, ואז אחת נוספת, הפעם על הימני; ואז מבול מהיר, מכה אחת אחרי השנייה. היא התפתלה ועשתה ניסיון כושל להימלט, אך הוא רק הידק אותה אל השולחן בחוזקה והמשיך. היא רק נפנפה בידיה כשהכאב הפך בלתי נסבל.

"לא, די, די – פאק, די כבר!" היא בכתה – לא התייפחות חרישית, אלא בכי אמיתי, כן, עמוק.

הוא לא עזב אותה לנפשה עד שהבכי הפך לבכי תמרורים ושריריה נרפו, וכל פלג גופה התחתון התדלדל מקצהו של שולחן האוכל. או אז שחרר את הלפיתה ואסף אותה אליו, מניח לה להתייפח אל תוך החולצה המכופתרת שלו. הוא ליטף את גבה. "מי אמר שמותר לך להתכנס ככה בתוך עצמך?" לחש באוזנה.

כשנרגעה הוא סירק את שערה באצבעותיו והרים את ראשה. "לכי לאמבטיה לשטוף פנים. אני אחכה לך פה."

הנה הנהנה - ניד ראש קטן, ועיניה נעו מצד לצד, מבקשות בשלו נחמה. היה דבר-מה מרגיע ביציבות שלו. הוא סימן בראשו אל עבר דלת חדר האמבטיה. כשקמה, הפטיר, "כשתחזרי אני רוצה שתהיי עירומה לגמרי. כל הדמעות האלה שלך עשו אותי חרמן."

השלמה

היא שכבה על המיטה לצידו, עירומה. ראשה נח בחיקו וידו ליטפה בהיסח-דעת את לחייה הענוגה, מטיילת על העור הרך. מבטה היה חסר-מיקוד. גופה היה מכווץ. הזרע שלו נזל ממנה והוא ישב שם, מערסל אותה בחיקו, ונתן לידו לחקור את פניה בדממה.

"אני מפחדת," היא אמרה.

"את חוששת שזה יכאב?" הוא שאל.

"לא."

היא המשיכה לשתוק, מנסה להכניס סדר במחשבותיה.

"אני מפחדת שאני אשא אותך עליי לנצח. שתהיה חלק ממני, אבל שיום אחד תקום ותלך, ואתה תפגוש מישהי אחרת ותשכח אותי. אתה מבין, האותיות *שלי* לא יהיו חקוקות *עליך*, אבל שלך יהיו חקוקות עליי. אני לא אוכל לשכוח אותך אף פעם. אתה תזיין מישהי אחרת ותנשק אותה ותשכח אותי, ואני אסתובב בעולם עם השם שלך עליי ואהיה מטומטמת לנצח שהכנסתי אותך ללב שלי."

הדממה שבה להשתרר. היא לא בכתה, או התלוננה. הייתה כנות יפה בקולה, וגם השלמה. הוא ליטף אותה שעה ארוכה, מנסה לנחם אותה באצבעותיו. הוא רצה לומר לה שהוא קבע תור עבורו יום לפניה. שגם הוא ישב באותו הכיסא, יצרוב את האותיות הראשונות של שמה על עצמו. שהוא יפתיע אותה מיד אחרי שתסיים. אבל יותר מכל הוא רצה לספר לה שבין כה וכה אין לכך שום משמעות עבורו. הצריבה בבשרו היא כאין וכאפס לעומת איך שהיא צרובה אצלו עמוק בלב, יותר עמוק ממה שכל פלדה מלובנת תוכל אי פעם להגיע. שהכאב שהוא חש עם כל נשימה כשהוא חושב על לאבד אותה הרבה יותר גדול מזה שהם שניהם יחוו לכמה שניות; אבל בכל פעם שפתח את פיו המלים לא יצאו – רק נשימות עמוקות שמילאו את החדר.