חדר העבודה שלו היה אפוף בריח של ספרים ישנים ועץ אלון שנזקק לצביעה מחודשת. היא הכירה כבר על-פה את התמונות של מונה ומגריט וקוש שהיו תלויות על הקיר, זכרה את המקטע ברצפה בו המרצפות היו מעט סדוקות מתלאות הזמן, היכן שאיש אינו טורח להסתכל, עברה על התעודות שהיו תלויות על הקיר. כל סנטימטר של החדר היה חקוק במוחה, מהשמות של הספרים הגדולים ועבי הכרס שהידרו את המדפים, ועד הריחות והצליל החורק שהכורסה הפיקה כשהוא התיישב עליה. היא לעתים הייתה חולמת על החדר הזה ומתעוררת בנשימות כבדות, כאילו קירותיו סוגרים עליה ועוטפים אותה.
היא לא ידעה מדוע היא המשיכה לשוב לשם, לדירה הישנה, מדי ערב יום חמישי. לא בערה בה כל תשוקה אליו. למעשה, היא לא הבינה כיצד הגיעה לשם מלכתחילה. הוא לא היה הטעם שלה - מבוגר מדי, מקומט, שיער מאפיר מדובלל. מעולם לא הייתה טורחת להעיף בכיוונו מבט אילו הייתה נתקלת בו ברחוב. הוא היה זקן, עם ריח כזה של זקנים, וחריצים בעור שכיסה את מפרקי האצבעות, והרי לה מלאו 25 לפני חודשים ספורים ועורה היה מתוח וצחור. היה בו איזשהו שקט אלגנטי, אבל הוא לא משך אותה, ודאי שלא בשום אופן שהבחור הצעיר וחסון איתו יצאה בחודשיים האחרונים משך אותה, זה שהכירה בשנתון שלה באוניברסיטה ושלא יכלה להוריד ממנו את הידיים שלה ושניהם הזדיינו כמו שפנים.
ועם זאת, היא שוב מצאה עצמה על הברכיים מולו, עירומה וחשופה. הזין שלו היה עמוק בפה שלה. ידו הגדולה הייתה מונחת בקלילות על השיער המתולתל שעל ראשה הקטן, כאילו היא מתעתדת לטפוח עליו, ונעה יחד איתו קדימה ואחורה, בעוד האיבר הקשיח החליק על הלשון שלה וגרם לה להשתנק ולהגיר ריר מזויות הפה. היא מעולם לא הצליחה לחלוטין להתרגל לעומק החדירה ולגודל - הוא היה גדול בהרבה מהגברים אליהם הייתה רגילה - אך היא כבר הייתה מסוגלת לקרוא את הקצב, לזהות את הרגעים הקטנים האלה בהם יכלה להתנשם או לשנות את מנח הראש בעודו משתמש בה. הוא לא היה כוחני כלל, רק בלתי פוסק, תובעני, מבקש לחדור לתוכה מבלי להתחשב יותר מדי בנוחות שלה.
כשהוא גמר זה היה חרישי ומאופק, לא בנהמה כמו הצעיר. הכל בו היה כזה, ישן ומרוסן ושל גדולים, של דור שכבר היה וחלף, שריד של עולם שחדל להתקיים בעיניה. הוא היה לרוב עדיין לבוש בחליפה כשהייתה מגיעה אליו, והיה לעתים נותר עם החולצה המכופתרת והעניבה כשהיה מתיישב בכורסה. לזרע שלו היה טעם קצת חומצי. היא התרגלה גם אליו, והוא כבר לא הפריע לה כמו פעם. היא בלעה אותו, ותהתה האם מתישהו הבחור ישים לב לטעם כשהוא מנשק אותה. היא כזו זונה קטנה, היא ידעה. היא רצתה לגעת בעצמה אבל היא זכרה את הפעם האחרונה ואת הצריבה הבלתי נסבלת של החגורה שלו על ישבנה, והחליטה לוותר. יותר מאוחר, כשתחזור הביתה, היא שוב תתפשט ותעצום עיניים ותדמיין אותה תחתיו, מבקשת בקול קטן שישתין לתוך הפה המלוכלך שלה, כפי שעשה שבוע שעבר.
יותר מאוחר היא שוב מצאה את עצמה ישובה לאחור, שעונה ברגליים מפושקות על ספת הבורדו עם ריפוד הזמש. ידו של הגבר הייתה תחובה בתוכה, עמוק בתוך החור הרעב שלה. פניה היו אדומים, נבוכים. היה משהו משפיל בלהיות כך מולו, פעורה בצורה כה חסרת בושה, בעודו חופר בתוכה עם ידו השלמה והגדולה כאילו היא רק צעצוע למשחק, פתוחה רחב לשימוש ללא הפרעה. רעד חלף בגופה, והיא גמרה שוב. זו הייתה הפעם השנייה? השלישית? היא כבר לא הייתה מסוגלת לספור.
אחרי שסיים היא התכרבלה לצידו על הספה. הוא התיישב והצית מקטרת. מי מעשן מקטרת בימינו? חשבה, בעוד היא כיווצה את עצמה לתנוחת עובר והניחה את ראשה על ירכו. הוא הקשיב לרדיו. אפילו הטעם שלו במוזיקה היה ישן. נשימותיה הכבדות הלכו ושקטו. היא אהבה את הרגעים האלה, אחרי שסיים להשתמש בה, כשהיו לה כמה רגעים לשכב שם לצידו כמו קנבס ריק וחסר מחשבות, ולחוש בידו מלטפת את שערה. עפעפיה צנחו, והיא לא ניסתה להילחם בישנוניות שהשתלטה עליה. היא רק קיוותה שהוא יעיר אותה משינה פעם אחת אחרונה לפני שיפרדו לשלום עם הזין שלו עמוק בתחת שלה; שתרגיש את משקל גופו מעליה בשעה שהיא נאבקת בו, ואת ידיו החזקות לופתות אותה ומונעות ממנה לזוז, עד שתתייאש וכל גופה יהפוך רפוי והיא תיכנע ותניח לו לבעול אותה ולהזכיר לה שהיא אינה אלא חור מטונף לשימושו האישי.