(סיפור ישן וקצר, אבל אחד שראיתי לנכון להוציא מהנפתלין.)
היא שכבה לידי בעצלתיים, ידה נעה מעלה ומטה על איברי באיטיות מהפנטת. לפעמים, כשהייתי מרצה אותה מספיק, הייתה מתכרבלת כך לידי וגומלת לי. שכבנו יחד, זרועי סביבה וידה נעה במעגלים מהורהרים על חזי.
"סיפרתי לך פעם על פנטזית האונס שלי?" היא שאלה לפתע.
הבטתי בה, מופתע. "לא. לא ידעתי שיש לך פנטזיות כאלה. חשבתי שאת תמיד אוהבת להיות בשליטה."
"טיפשון, לא שלי. שלך," היא צחקקה.
"אה," אמרתי. כמו תמיד, היא מצאה את הדרך לגרום לי למעוד על המלים של עצמי. חשבתי על זה לרגע, ועבר בי רעד. "זה לא כזה מפתיע. בכל פעם שאת עם הסטרפאון זה די בולט."
"לא," היא אמרה, מהורהרת. "זה לא נחשב. אתה אוהב את זה."
לא יודע אם אוהב זו המילה הנכונה, חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שעדיף שאשתוק.
"אז מה?"
"לא יודעת. משהו אחר," היא המשיכה לעסות אותי בהיסח הדעת. "משהו שלא היית אוהב. משהו שהיה גורם לך להיאבק קצת, ואז להבין שאתה לא יכול לעצור את זה, ואז שהיית חייב לספוג לתוכך, בשבילי. כי אתה יודע כמה זה מייחם אותי."
היה לה מבט חולמני בעיניים. שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחוריהן, אבל נתתי לה להמשיך. פניה לפתע הרצינו. היה נראה שהיא חושבת על משהו.
"נגיד, איך קוראים לבוס החתיך ההוא שאתה שונא? זה שסיפרת לי שהיה שחקן כדורעף פעם, עם הכתפיים הרחבות? יותם?" שאלה לפתע.
"שי," אמרתי, והעוויתי את פני. לא ממש אהבתי את הכיוון הזה.
"כן, שי. הייתי רוצה להזמין את שי לכאן, לאכול ארוחת ערב. הייתי משכרת אותך - לא יותר מדי, מספיק כדי שלא תוכל להיאבק, אבל כדי שעדיין תבין מה קורה, שתרגיש את הכל. ואז לתת לו את הסימן ולראות אותו מכניע אותך, קורע ממך את הבגדים, ולוקח אותך כמו חיה, על השולחן במטבח. הוא גם ככה יותר גדול וחזק ממך. אני הייתי צופה בך נאבק, ונכנע. הייתי רוצה לראות את הנקודה הזו בה אתה נשבר. אני אעזור לו. אני אחזיק את הידיים שלך מאחורי הגב ואקשור אותן, ואז אצפה בכאב של הבגידה בעיניך, כשתבין ששנינו מעורבים בזה, שאני לא בצד שלך באמת. ואז, כשתבין שזה באמת קורה, לראות את הגוף שלך הופך לסמרטוט, ואני אצפה בו דופק את הסמרטוט הזה, איפה שאני ואתה אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו ביחד ואני מנשקת אותך לשלום כל בוקר. אתה תגמור ותגמור ותגמור, ולא תוכל לעשות שום דבר בעניין, ואז גם הוא יגמור. בסוף אני אלווה אותו לדלת ואנשק אותו לשלום, ואגיד לו תודה. מגיע לו."
היה בקול שלה משהו שקט, דטרמיניסטי. זה היה מפורט מדי בשביל אילתור. התחלחלתי מהמחשבה על מספר הפעמים בו ודאי הריצה את התרחיש הזה בראשה.
"זה מזעזע," אמרתי לה מבלי כמעט להניע את שפתי.
רציתי לומר עוד הרבה דברים, אבל לא ידעתי מה.
הרצינות משה מפניה בין רגע, והיא שוב חזרה להיות עצמה, וציחקקה. "ברור," אמרה, כאילו הכל היה לא יותר מאשר בדיחה משעשעת. "זה לא היה אונס אם לא, אבל זו רק פנטזיה, טיפשון. אתה תגמור בשבילי עכשיו בכל זאת, נכון? אני רוצה שתגמור אחרי ששמעת את הסיפור הזה," הוסיפה, והאיצה את תנועות ידה.