אנחנו נשב על הספסל בגינה הציבורית, ואני אסמן לך באצבעות, בדיוק כמו שאני עושה בבית, כששנינו לבד, כדי לאותת להרים את השמלה ולהסתובב ברגליים מפושקות לפני שאני מזיין אותך בתחת.
את תסתכלי עלי ולא תביני. כאן? עכשיו? בפארק? זו בכל זאת שעת ערב, אבל מישהו עוד יכול לעבור.
אני אחווה שוב, ואת תנידי בראשך. בסופו של דבר תביני, ותנידי בראשך. לא, זה לא, תגידי. זה יותר מדי. יש לי חברים. יש לי עבודה. זה מוגזם. אנשים נורמלים לא עושים דברים כאלה. זה בכלל לא חוקי, שתדע לך. אולי עוד יש פה ילדים.
אני אהנהן. אני מבין אותך. באמת. אני כמעט אנשום לרווחה, למענך. ואז אקום ואלך ואשאיר אותך שם, באמצע המשפט, וגוש קטן יתקע לך באמצע הגרון כשתביני שאני לא חוזר.
את תתקשרי אלי, ותשלחי הודעות. תחילה תכחישי, תעמיד פנים שלא אמרנו כלום. תמונה של עצמך עם הקפה של הבוקר, או חיה חמודה שראית בגינה. אז תכעסי, ותאשימי. כשלא אענה לך, תיעלמי לזמן מה, ואני אהיה עצוב, כי אני אדע שגם את עצובה, ואחשוב עלייך כל יום. אני ארצה להתקשר אלייך כל רגע, באמת שארצה, אבל אם אקח את הטלפון ואחייג זה יהיה סיפור אחר, וזה הסיפור הזה, ולכן זה לא יקרה. ואז, משום מקום, תשלחי לי מסרון אחד, קטן, ואחריו עוד אחד, ותתמקחי. אולי באוטו, בלילה, בחניון נטוש? אולי בצפון, ליד נחל, היכן שאין אף אחד? אולי אני אמצא מישהי שתבוא להסתכל, ואתה תזיין אותי מולה? ואני רק אשלח לך מילה אחת בחזרה בכל פעם.
לא.
אולי זה יקח ימים, אולי שבועות. אני לא אספור. אני לא מתחשבן. את יודעת שאני לארג' איתך, שאני רק רוצה את הטוב ביותר עבורך. זה יקח זמן. אולי זה יהיה בבוקר, אולי זה יהיה בצהריים, כשתגיע ממך ההודעה לה אצפה. אני רק אחייך חיוך קטן לעצמי.
יותר מאוחר, עוד באותו הלילה, את תעמדי רכונה על הספסל לאור הירח בשמלה מורמת, ואני אחדור אל פי הטבעת שלך ואפמפם, ממש כאילו אנחנו בחדר השינה שלי. אני אאסוף את שיערך ואמשוך בו כמו ברצועה, ואז אשאל אותך איפה הזין שלי בקול שקט אבל מספיק רם כדי שעובר-אורח אקראי יוכל לשמוע אותי; ואחייך כשתעני בקול קטן ומובך. אני רק אצטער שאת תפני הרחק ממני, ושאני לא אוכל לראות את ההבעה שלך בשעה שהזוג הצעיר יחלוף על פנינו בידיים שלובות ולא יוכל להפסיק לבהות ולצחקק.