סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקום לנוח בו

להוציא הכל ואז לנוח.
לפני 18 שנים. 24 במאי 2006 בשעה 19:49

החיים מרגישים לי כמו מסיבה שלא הוזמנתי אליה כשהייתי בת ארבע עשרה, יושבת בבית, נושכת שפתיים, מכווצת גבות ואדומה מבכי ומכעס. ומכל הזעם של אז נשארה רק תחושה עמומה, אותו סוג של כאב רק מוחלש, כמו מישהי שקיבלה זריקת הרגעה. כאב מוחבא.
כמו הגוף גם הכאב מתנוון עם השנים.

איך לתרגם למילים כשרוב הזמן אני רק הצופה מהצד, הצופה שלא לומדת לעולם, כמו אוטיסטית. אילו רק היה לי כשרון אחד יחיד ומיוחד. תחינה של ילדה לא מקובלת, שמעולם לא הייתי, אך גדלתי להיות, בעולם שכולו מבוגרים, אפילו הילדים.

כובש יצרה​(שולט) - עצוב, עצוב מאוד. הסיפור על הילדה שבנתה מסביבה חומות גבוהות להגן על עצמה. הבעיה שטיבן של חומות הוא אכן להגן על מי שמתחבא בתוכן אבל גם מונע בעדו להתחבר לסביבה.

כילדה כנראה שלא היתה לך דרך אחרת מלבד לבנות את אותן חומות ואין לך מה להאשים את עצמך על כך. קשה כיום לנפץ את אותן חומות אבל זה אפשרי במידה ואת באמת רוצה בכך בכל ליבך.

מאחל לך המון הצלחה בדרכך
לפני 18 שנים
נשמה אבודה - תודה רבה על המילים החכמות.
לפני 18 שנים
עמק יא רוק​(אחר){הנסיכה ברנ} - אני מאחל לך שתדעי לעשות את הצעד וליזום, ליצור, להפתח. הכתיבה פה היא התחלה מצוינת. ולכל אחד יש כישרון, אני מאמין בזה בלב שלם
בהצלחה
לפני 18 שנים
נשמה אבודה - תודה רבה על העידוד.
לפני 18 שנים
זרה מוכרת - לא יודעת לגבי כישרון אחד יחיד ומיוחד

אבל אני קוראת אותך
וקוראת ממך את בת הארבע עשרה שהייתי גם אני.

ולך
יש הכישרון לשזור את הכאב הזה לכדי מילים
שיציירו תמונה
גם אם כואבת
אבל תמונה מוחשית
אחת כזו שכל זמן שתצטרכי בסביבה, תהיה כאן

אך כשלא תרצי בה עוד, תבחרי לך בנוף אחר כרקע לה.

מאחלת לך נופים חמימים יותר.




לפני 18 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י