מקום לנוח בו

החיים מרגישים לי כמו מסיבה שלא הוזמנתי אליה כשהייתי בת ארבע עשרה, יושבת בבית, נושכת שפתיים, מכווצת גבות ואדומה מבכי ומכעס. ומכל הזעם של אז נשארה רק תחושה עמומה, אותו סוג של כאב רק מוחלש, כמו מישהי שקיבלה זריקת הרגעה. כאב מוחבא.
כמו הגוף גם הכאב מתנוון עם השנים.

איך לתרגם למילים כשרוב הזמן אני רק הצופה מהצד, הצופה שלא לומדת לעולם, כמו אוטיסטית. אילו רק היה לי כשרון אחד יחיד ומיוחד. תחינה של ילדה לא מקובלת, שמעולם לא הייתי, אך גדלתי להיות, בעולם שכולו מבוגרים, אפילו הילדים.