לפני 18 שנים. 23 בספטמבר 2006 בשעה 21:41
את ארוחת החג עשיתי לבד, בביתו של ידיד. העדפתי להיות לבד על פני העמדת פנים מול מקבץ זר של אנשים. ראיתי תוכניות מוקלטות על ה- 9/11. ניסיתי להיזכר בביקור שלי בתאומים כשהייתי בת שש- עשרה ולמעט אותה גומחה שצמודה לחלון שהפחידה אותי כל כך והמזנון, בקומה הגבוהה ביותר, לא זכרתי כמעט דבר. אבל היינו די מוקדם, את זה אני זוכרת, ככה בשמונה וחצי. ואולי נוח לי לזכור זאת כי ב- 8:45 פגע המטוס הראשון, טיסה מס' 11, במגדל הצפוני. וכמו בסרט מצויר חתם את צורתו בשחור על גב הבניין. "Windows of the world" קראו לחברת הכנסים וההסעדה בקומה הגבוהה ביותר. כנראה הקומה בה ביקרתי. ואותו מזנון היה ודאי בבעלות אותה חברה.
תמיד אהבתי להתעניין בטרגדיות אנושיות. אני חושבת כשהן קורות הצד הרך באנשים מתעורר וישנה תחושת אחדות ושותפות גורל ללא הבדל מעמדות. וזה מה שקרה באותו אסון, היספאנים, שחורים ולבנים, אנשי צווארון לבן, כחול ואפור עזרו זה לזה.
אנשים קפצו מהמגדל כשכבר לא יכלו לסבול את החום והעשן (בעיקר מהמגדל הצפוני), לפעמים בזוגות, פעמים בקבוצות, במהירות של מעל 200 קמ"ש, במהירות שאינה מספקת כדי לאבד את ההכרה. לקח להם כעשר שניות עד שגופם נחבט באדמה.
המטוס השני פגע במגדל הדרומי ב- 9:02 ואז היה כבר ברור לכולם שזו התקפת טרור. הוא פגע בקומות יותר נמוכות מאשר הבניין הצפוני ובמהירות יותר גבוהה. שלא כמו במגדל הצפוני, היה סיכוי לאנשים מהקומות שנפגעו ואלה שמעל להימלט כי יציאת חירום אחת, למרות החום והעשן הסמיך, הייתה פעילה לזמן מה. ואכן מספר אנשים בודד הצליח להינצל.
ולמרות שהמגדל הצפוני נפגע ראשון, המגדל הדרומי קרס לפניו, כנראה בגלל שהפגיעה בקומות הנמוכות יותר העמיסה על יסודות הבניין, שתמכו במשקל רב יותר.
ישנו סיפור מרגש על מספר כבאים במגדל הצפוני, שהיו בדרכם מעלה, וכששמעו שהמגדל הדרומי קרס והבינו שגם סוף המגדל הצפוני קרב, החלו לנוס כלפי מטה, עד שנתקלו באישה פצועה. הם היו במרחק כמה דקות מקריסת המגדל שלהם, מספר דקות שלא היה מאפשר להם להימלט בביטחה. הם החליטו להישאר עם אותה אישה ולעזור לה לרדת מטה, מדרגה מדרגה. מפקד הכבאים שנחרד מקצב התקדמותם האיטי וחשש מגורלם המר, החל לחפש בקומה שלהם – קומה מספר 4 - כסא להושיב את האישה ולשאתה עליו, מה שאולי יאפשר התקדמות יותר מהירה. בעודו מחפש החל לקרוס המגדל, קומה אחר קומה, בפרץ אדיר של אנרגיות. תוך מספר שניות מאות אלפי טונות של בטון ופלדה נערמו למטה אל מול אותה אנרגיה עצומה שהגיעה מלמעלה. ובין לבין נוצר חלל, בין הקומה השלישית לחמישית, שאפשר את הישרדותם של אותם כבאים ואישה – חמישה במספר. ומי שהיוותה בתחילה מכשלה, למעשה הייתה הסיבה שחייהם ניצלו.
שאלון טריוויה: (אני גם אענה)
מתי מגדלי התאומים הוקמו? 1974
כמה זמן ארכה בנייתם? 10 שנים
על פני כמה דונמים השתרע המיזם? (שכלל עוד כמה בניינים) 65 דונם
מה שטח כל קומה? 4 דונם
עד כאן מגדלי התאומים.
ראיתי יותר מידי תוכניות על המגדלים....החלטתי לשמר חלק קטן מהמידע בבלוג
וכמו שאומרים, בפניה של מאה שמונים מעלות....
ישנן שתי נשים שקוראות לי עלובה ועוד שאר כינויים מתחום הפסיכיאטריה, לאחר שעשו "מיפוי מדוקדק" של נפשי לפני האומה ומחזיקות בקלסר של מכתבי אהבה ("קלסר הראיות" להטרדה).
להן יש קלסר ולי נפש מצולקת ממסע של רמייה והולכת שולל על ידן. את הקלסר הזה אפשר לשים בארון אבל הנפש שלי מלווה אותי כל העת. הקלסר עם המחשבות שלי, שאישה אחת ברוב נבזותה הפכה לשלל - מכיל דברים שבלב, זיכרונות, התוודויות, כאבים. בקלסר הזה אין שום עדות לסחטנות או איומים, אך הוא כל העת מוצג ככזה.
הגניבה הכי כואבת היא זו של הנפש.
קליקות.
הו קליקות. זה לא משנה אם אתה ב"קו החם", בעל נפש רגישה לכאורה או דום אכזר ומסוקס. קליקות הן שם המשחק.
אנשים שמאשימים ובאותה נשימה קוראים לאחרים להפסיק להאשים כי זה לא הוגן.
אנשים שמשתתפים בשרשורי מריבות ומגייסים כל חבר שיעיד על גדולתם ובשרשור אחר מגנים את התהוותן - כי במקרה שם קיבלו פחות תמיכה.
אנשים שמגייסים כל בדל של אנרגיה שיציג אותם הכי טוב שאפשר, גם אם זה אומר שיש צורך לשקר.
קליקות זה שם המשחק ואם אתה קצת אלמוני או קצת לא אהוד, אם לא הצלחת להקסים בשנינותך או ביופייך, תזהר שלא להיקלע לאף מריבה, בייחוד לא כשדובר באושיה.
באחד השרשורים הואשם אדם - אותו אני מחבבת, ויש לי עימו היכרות מאד מועטה - באיזשהו פשע.
היה בי דחף להעיד עליו עד כמה הוא בן אדם נפלא, שדווקא הוא רצה לעזור למישהי אחרת כנגד בן אדם אחר שביצע מעשה דומה. נזכרתי בחיוכיו החביבים ובמבטו שמקרין טוב-לב. רציתי לתת עדות אופי באותו שרשור. רציתי להגן עליו, לתת נקודה למחשבה, שלא ייתכן שבן אדם שבעבר ראה מעשה שכזה בחומרה כה רבה, יבצע את אותו מעשה בעצמו.
יחד עם זאת, זכרתי שאיני מכירה את אותה בחורה שמאשימה אותו. חשבתי עליה, שאולי היא קוראת את השרשורים וליבה נחמץ כי מבחינתה פגעו בה והנה היא עוברת פגיעה נוספת. כמו רגל שמסתובבת על פצע פתוח. חשבתי עליה וזכרתי את כאבי שלי אז וגם קצת היום- כשהנושא עלה מחדש.
מה אני יודעת על אנשים? אולי הם אנשים נפלאים במקום עבודתם, עם משפחתם, עם חבריהם הקרובים, אבל אולי עם בן אדם מסוים, בנסיבות מסוימות, צד אחר מתגלה, כזה שפוגע.
אני לא יודעת דבר וחצי דבר על המקרה !!
אף אחד לא יודע כלום וכולם נהנים כל כך לשפוט, לתת עדות אופי, לגנות בחומרה את האחר, לקרוא לו בשמות, לקרוא לחברים של החברים, להחזיק את היד לאנשים, את אותה יד שכל העת עסוקה בלהלום ולתת אגרופים. לחבק אחד ולרמוס אחר.
אבל עולם כמנהגו נוהג ומין הסתם כך זה ימשיך להיות.
ובסופו של דבר ה"מנצח", לפחות פה בוירטואליה, יהיה זה שמולך על המקלדת ומצליח לגייס עבורו יותר תומכים.
