מקום לנוח בו

גם יומה, יגיע. אני מנחמת את עצמי. וכשהוא יגיע אולי היא תלמד מעט ענווה. אחת אמיתית.

ראיתי אותה פעם, צוחקת באיזה בית קפה עם איזה גמד שחור קטן ומכוער, צוחקת עם הצחוק הוולגרי הזה. בעיניה היא בטח דימתה את עצמה לאיזו מרלו דיטריך ואת הגמד בטח דימתה לבראד פיט או וודי אלן. היא הייתה בטוחה שכולם נועצים מבטים במחשוף שלה ועל כן צריך לשדר חיוך מיליון דולר מפתה. ככל שיתרמנו יותר הרי זה משובח. (אבל הרוב מציינים באדישות: איזו אישה מכוערת) רואים איך היא עבדה על הצחוק הזה במשך שנים. ועדיין, הריקנות שבו זועקת. לא שאז חשבתי אחרת. אבל אז ניסיתי להתרכז בנואשותי כי רבה במה שרציתי לראות. זה לא היה קל אבל היה נראה לי הכרחי.

לפעמים מצחיק אותי, שהאקסית שלי (סתם מונח לצורך העניין, יכולתי גם לכתוב איקס או עיגול) אפילו לא ידעה את שם משפחתי עד הרבה זמן אחרי. אני מניחה שככה זה כשרוצים להציל וזה לא רלוונטי לדעת מי אתה או מאיפה אתה בא. וכשאתה לא מודה על פירור שניתן לך אתה כפוי טובה.

אבל זה באמת היה החלק הקל.

אין שום חשיבות לאמת. היא לא חשובה אם אין לך למי לספר. היא לא חשובה אם אף אחד לא באמת מכיר אותך. היא לא חשובה במקום אליו אתה לא שייך.

אבל במקום שאין צדק וכל אחד רואה את האמת שמתחשק לו לראות, שמתאימה לאינטרסים שלו, במקום כזה יש את הזמן. ואני מתפללת, תוך כדי שהוא לא חס גם עלי, שיעשה בה שפטים.