מקום לנוח בו

הגוף שלי כבר משדר המון סימני חולשה, העיניים שורפות והשרירים כואבים. התחלתי להרים כל יום משקולות. החלטתי לחטב בקטן. להתחיל בצעדים קטנים את המסע הארוך שלי בדרך להיפטר מהנטל הזה שמשגע לי את הנשמה כל כך הרבה זמן.

אני עובדת מאד קשה. אני באמת משתדלת להצליח בעבודה. באה מוקדם נשארת עד שעות מטורפות. ביום חמישי יצאתי בעשרה לשתיים עשרה. והנסיעות לא קלות. לא יכולה להרשות לעצמי רכב וגם כך לא אמצא היכן לחנות. והדירה - נפילה רצינית. רק על הדירה מגיעה פוסט שלם. הריח של הטחב שאני לא מצליחה להיפטר ממנו מאז נכנסתי לדירה. היו אפילו איזה חודשיים פלוס של עובש שכיסה את כל הסלון ומרוב ייאוש מדברים אחרים פשוט חייתי איתו ונחנקתי.

השלמתי אתמול עם חברה. היא התקשרה. לא חושבת שהייתי מתקשרת אליה. פיתחתי אדישות כלפי אלה שעוזבים, חוזרים ושוב עוזבים. הם אולי יכולים לשלוט בי, לצפות שאעשה כרצונם, שאהיה חיית המחמד שלהם אבל לעולם יותר לא אחזור על ארבע. גם לא על שתיים.

אז ישבנו לנו אתמול באיזה בית קפה נחמד והיה באמת נחמד. ויש לה רגעים כאלה שהיא יכולה לגרום לי להרגיש הכי נהדר עם עצמי, כמו למשל, שבזמן האכילה היא אומרת לי, כאילו בזה הרגע גילתה יבשת: "את כל כך יפה". וזה לא משהו שיוצא לי לשמוע הרבה אז אני נוצרת את המילים והן באמת מרגשות אותי. בדרך לבית קפה כמה בחורים מתחילים איתה. אני אומרת לה: "את יודעת, שמתי לב שרק כשאני הולכת איתך פתאום מתחילים איתי בחורים". אנחנו צוחקות. כנראה שלעולם לא אפטר מלרדת על עצמי. אבל יש לי סיבות. יש לה חוש הומור נהדר, היא מיוחדת בדרכה והיא יכולה לספר סיפורים שעות. אני חושבת שהיא בין היחידים שיכולה לשמוע אותי ולא לגרום לי להרגיש משעממת. (אפילו שמהר מאד היא קוטעת אותי וחוזרת לסיפורים שלה - אבל אולי זה רק בגלל שלא התראינו הרבה זמן).
לא חושבת שאי פעם סירבתי להשלים עם מישהו בחיי. אני גאה די בגאה בזה. אף על פי שיש כאלה שיאמרו שזה יכול לעיתים להזיק.

***

אתמול דאגו לי ללאפ-טופ וטלפון נייד מהעבודה. הם יהיו איתי עד שהארוע יסתיים(אבל עדיין הרגשתי חשובה). המנכ"ל סידר לי בגלל שאני אחראית על ארגון ארוע של כמה ימים. אני אחראית...שילוב שלא מסתדר. מי היה מאמין. כמה כוחות אני מגייסת בשביל זה. יש לי חרדות מפיטורים. כל הזמן. המילה לשרוד מהדהדת בראשי. כבר היו שיחות על זה שאם לא אעשה כך וכך לא אשרוד. המילה הזאת, שמעתי אותה כבר מכמה גורמי מפתח בעבודה. הם רוצים שאצליח, הם רוצים בטובתי. חייבת לשמור על סדר. לא לשמור. לעשות סדר. לא לשכוח. לעבוד ביעילות (אחרת לא הייתי נשארת שעות מטורפות). אבל זה כל כך קשה. אני לא יכולה לתאר את כמה. הנטייה שלי היא להיות מגושמת, מבולבלת, שכחנית, לא מרוכזת, לעשות משהו בכמה צעדים, לפעמים כאלה שחוזרים על עצמם, מה שאחר היה עושה בצעד אחד. ככה זה מרגיש לי. ככה זה גם מרגיש לאחרים. ואני לא יודעת להגיד לא. אומרים לי שמנצלים את זה. ואז אני מעיזה להגיד לא, הכי עדין שאפשר, ברמזים. אבל או שהם מסרבים לקלוט או שהם כועסים.
לעבוד שעות נוספות ללא תמורה כספית זו גם הדרך שלי להודות לאלה שלא מתייאשים ממני.
אולי אני מחמירה עם עצמי. אבל העובדות לא משקרות.

***

תחושות של שינאה מתעוררות בי. שינאה ובוז. כאלה שאני הייתי מעדיפה להתכחש ולהודות שהן אינן קיימות בי. הן מתעוררות בי כל פעם מחדש כשאני רואה אנשים שפגעו בי, במכוון ובלהט. ששיקרו, נאמנים לאיזו אמת מדומה שלהם, שלעגו, שהסיתו, שכמעט גרמו לי להאמין בקיומו של רוע, כשרצו לפרק אותי לגורמים שכבר הייתי מפורקת לגמרי. אני בטח נקראת כמו פרנואידית. אבל אני לא. לצפות מהצד איך אנשים כאלה מתרגשים מעלה שנשר, מציוץ ציפורים, מקרני שמש חמימות, לצפות מהצד ולחזות בטוהר כזה של אהבה שמסוגל באחת לההפך לטוהר של רשעות, מרעיד אותי מחימה.

***

כבר מאוחר.