מקום לנוח בו

לא חושבת שאי פעם הצלחתי לזייף תחושה. אף פעם לא הצלחתי להיות שנונה כשאני עצובה. אני מנחמת את עצמי שעל כן אני בן אדם לא שנון.

אנשים אומרים לי שאני משדרת המון חוסר בטחון ושבגלל זה אני לא זוכה להערכה. קשה לזייף בטחון. בפעמים שניסיתי, במאמץ לא מבוטל, תמיד חשפו אותי. אנשים אוהבים לחשוף אותך כשאתה מזייף.

פעם, בגיל ארבע עשרה, סובבתי את הטבעת שקיבלתי מתנה מסבתא בתנועות נשיות ועדינות והצמדתי לתנועות הבעות מתוקות. רציתי להרגיש כמו אישה מפונקת, פרינססה לשם שינוי. ואז חברתי הטובה חיקתה אותי וסובבה גם היא איזו טבעת מדומה ועיפעפה בעיניה. הרגשתי כל כך מגוחכת, כמו גנב שנתפס בשעת מעשה. גנבתי אישיות של מישהי אחרת.

כאלה כשלונות מכניסים אותי לתרדמת. אני מתאוששת לאט. כשאני מתאוששת מהר זה רק לכאורה, על פי רוב זה רק בגלל שמעולם לא נתתי לזה ממש להכנס ולהשפיע. אולי בגלל זה חושבים לפעמים שההתנהגות שלי אוטיסטית.

השנים עוברות.
אולי צריך לתת את זה ככותרת לפוסט ולא ככותרת משנה. ומה זה משנה מה צריך. כלום כבר לא משנה לי.

אני לא נותנת יותר לאף אחד להציל אותי. כמו שחשבתי פעם לפני שנים, זה פחות אטרקטיבי להציל ככל שמתבגרים. אני כבר שבעה מהצלות. אחרי כל נסיון הצלה אני טובעת יותר. וכך או כך, אני כבר מזמן לא ראויה להצלה בעיני עצמי.

הפנים שלי עדיין יפות כשהן מצטלמות מרחוק, אחרי אלף נסיונות. הן עדיין יפות אבל אף אחד לא רואה.

אנשים.
אני כבר לא אוהבת אותם, גם לא את הטובים שביניהם. אפילו הטובים כבר לא טובים אלי.
אני לא מסוגלת להיות טובה אל עצמי. אני מדחיקה את כל הזכרונות הכואבים אבל כמה תמיד נמלטים. תמיד יש משהו שמזכיר.

מעדיפה לוח חלק שאומר: אף פעם לא היית אהובה. ואולי כן, אבל רק מרחוק. אהבה כזאת שאומרת: היא טובה, היא בסדר היא, היא חמודה. רק שלא תתקרב.

אנשים פגעו בי כי נתתי להם. יכולה לאמר ש"לא עוד". אבל למי יש כוח. ומה המשמעות של אמירה כזאת שמכוונת אל העתיד כשבכלל אין כזה. הוא כבר לא בשבילי. הוא בשביל הצעירים והאוהבים. נשמע כמו משפט שמישהו כבר אמר.

סבתא שלי הייתה אומרת שהשיניים שלי הן בדיוק כמו שהיו לה כשהייתה נערה (היא אמרה את זה מזמן והיום היא כבר מתה) ושאלמלא השואה היו לה נעורים. אבל ישר אחרי שהגרמנים הפציצו את הכפר, כשהיא רק הייתה ילדה, נגמרו לה החיים והילדות שלה אבדה לנצח.

אז תמיד הייתי בלחץ של זמן. להספיק הכל, להרגיש צעירה, להספיק המון, לא לתת לילדות לחמוק ואם אפשר אז להיות צעירה לנצח.

ולא רק הילדות ולא רק הנעורים חמקו. הכל חמק. זאת אפילו לא ריקנות מה שאני מרגישה. אני יודעת מה זו ריקנות, מרגישים אותה. עושים דברים מתוך הרגל, בלי מטרה מיוחדת, בלי לחשוב על העתיד ובלי להרגיש את העבר.
לדלות כמה זכרונות מעת לעת זה לא נחשב.
אולי זאת ריקנות. ואם כן - מה זה משנה.

וגם אם בורחת לי דמעה עכשיו היא לא נובעת מרחמים עצמיים. אני מזמן לא אוהבת את עצמי. היא גם לא בורחת מתוך הרגל. אולי מתוך עייפות מצטברת. וזה יפה ככה לסגור את הפוסט בשם של הכותרת.