מקום לנוח בו

אפילו לבחור כותרת לפוסט מטופש בבלוג גוזל ממני מאמץ רב. אני מוצאת את עצמי לפעמים חושבת עשרות פעמים על ניסוח, באופן כללי, פה, בעבודה, בכל מקום, כותבת ושוב מוחקת ושוב כותבת, ועדיין לא מצליחה להיות ברורה.

אני לא מדוייקת, אני לא מסודרת. אני חושבת שכל חיי אני מתאמצת להיות כזו. אנשים מפרשים זאת תדיר כזלזול, כחוסר אכפתיות. פעם הרגשתי צורך עז להתגונן, להסביר את עצמי, שבסך הכל אני משתדלת, אבל היום, אחרי אינספור תקריות של חוסר שביעות רצון ממני, אני פשוט מודה ומתנצלת. פה ושם נשארו שאריות התגוננות.

הראש מלא בבליל של דברים שצריך לעשות, המשימות ממלאות את הראש בצורה אקראית, נוספות עוד משימות חדשות, אחרות נדחקות, הישנות יותר, שהן לאו דווקא פחות חשובות. וכשהראש מוצף הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לברוח, לנוח. אז אני עוצרת ובוהה. במעט האנרגיות שאני מצליחה לדלות, אני בוחרת במשימה שנראית לי די חשובה, לא בטוח שהיא היא חשובה, אבל לי נראה כבר שעשיתי את המירב כדי לבחור לעשות אותה. וכל הזמן ברקע המשימות האחרות קודחות וזה מושך אותי כלפי מטה בתחושת ייאוש.

אני כל הזמן מתנצלת. לפעמים אני מתנצלת כי אני כבר לא זוכרת פרטים, מיני הוכחות שיכולות להוביל לזיכוי. לפעמים אין לי כח. אני לא מצליחה באותו רגע נתון של האשמות לדלות מהזכרון את פרטי המקרה. פעם, הייתי יכולה לשחזר ביני לבין עצמי, זמן מה אחרי שכבר הודתי באשמה, להזכר בפרטים שהיו גורמים לי להרגיש הרבה פחות אשמה, לפעמים זכאית לגמרי. היום אני כבר בקושי מצליחה להזכר.

קשה לי להתאמץ, כל כך לרצות ולהשתדל ובסופו של דבר לקבל נזיפות על כך שאני לא מספיק טובה. קשה לי להיות כל הזמן תחת חסותם של אנשים אחרים. קשה לי שפתאום כל אחד הוא הבוס שלי רק כי היה קשה לי להגיד פעם אחת לא וגם בפעם השנייה.

הנפש מושכת כלפי מטה וגם הגוף. אני ישנה כמו בלוק. לא מיישירה מבט כשמדברים איתי, מחייכת ומשפילה את הראש. תוהה כמה זמן עוד אפשר להמשיך, כמה זמן זה נמשך, איך אני מצטיירת, זה בטח לא טוב, אם אז זה לא היה טוב, בטח שלא עכשיו. כמה פעמים הייתי במקום הזה? מי סופר. מה הסוף? את הסופים הקטנים אני כבר יודעת. את הסוף של המקרה הזה גם כן. אבל מה הוא הסוף של כל הסופים? כמה זמן אפשר להכיל את הכל? החלק שנשאר אדיש מלא עד אפס מקום.

איך מסיימים פוסט? בקול תרועה, במשפט מחץ. אבל לי אין סיומות חזקות. אני כותבת עד שאני גוועת. אני לא טובה בפואנטות, אני לא טובה בסופים ולא בהתחלות. אני לא טובה ולא יעזור אם יאמרו אחרת. המציאות היא אבן הבוחן הטובה ביותר. הבדידות היא ההוכחה, הלבד הפיזי, הבדידות של הנפש.