זה מצחיק וגם עצוב לראות שתי נשים, שהתעללו בי (ואני לא צריכה שאחרים יאמרו כדי לקבל את הלגיטימציה להגיד) מקימות אירגון ששם לו למטרה למנוע מקרי התעללות.
נראה שאין לי מקום בשרשורים המיליטנטיים משהו שכולם נפתחו בשם המוסר והצדק. מה נותר מהמילים הללו? רק שמם.
אפילו שמי לא נותר באתר הזה, תודות להן.
כן, יהיה מותר ורצוי לפנות לארגון הזה ולהתלונן על דום שפגע בך, למעט כמובן אם הוא זה שעומד בראש האירגון.
מצחיק לראות התארגנות לשם ההתארגנות. אבל כנראה שזה טבעם של אנשים מנופחי אגו. לארגן ולארגן ולארגן ולחתום בשמות גדולים מהחיים.
זה לא שאני חיה באותו הסרט, אבל זה צורם ומכעיס לדעת שלא רק שלאנשים שפגעו בך אין מצפון או יושרה בסיסית אלא גם יש להם את העוז והחוצפה לקבוע מוסר וצדק מהו, לשפוט מיהו מתעלל ומיהו לא, כשאת עצמם הם רואים באור כל כך מעוות וצדקני.
אני זוכרת את הכאב של אז. פנו אלי אנשים והציעו עזרה. סירבתי לכולם בנימוס. כשאתה כואב אין כח לכלום. ומכיוון שלא גייסתי, מכיוון ששתקתי יותר משאמרתי, כשאלו שפגעו עשו שימוש במילים ככל יכולתם ופנו לכל מי שרק אפשר, משום שכך, אני כעת ללא שמי.
הו, גם אז הציעו מיני ועדות שיפוטיות ובהרכבים כלוביים שונים. גם עכשיו זה מעלה בי גיכוך.
כמה אנשים אוהבים להתארגן ולהקים ועדות, בייחוד אלה שיודעים שכאשר יווצר אירגון הם יעמדו בראשו ויוכלו להכתיב את רצונותיהם.
זה לא הלב השבור שמדבר, זו גם לא אהבה נכזבת. מזמן לא. זה כאב על חוסר צדק.
עצוב ולא מצחיק הוא הדבר, שכאשר בסופו של דבר נתתי למישהו מבאי הכלוב להתקרב - אחד שקורא לעצמו דום - הוא תקף אותי פיזית. (טוב, זו לא אשמתו שהוא היה שיכור)
ואתם יודעים מה? אותה תקיפה הייתה כעין וכאפס לאותה מסכת ייסורים שעברתי כשקולי לא נשמע, כשבחרו להאמין למילים יפות ומסוגננות.
יכולתי להתריע בפני אותו דום מסוכן, אבל זכרתי כל אותה העת שגם אני נחשבת לאיזו סוג של מסוכנת. (מסוכנת כי לא היה לי את הכלים להוכיח אחרת ולתגונן מול קליקה שלמה)
ועדיין אותה תקיפה הייתה תחושת אי נעימות קלה לעומת פגיעה ריגשית מתמשכת.
לפני 18 שנים. 16 בספטמבר 2006 בשעה 16:22
