המתת השור

ופנים של בובה סינית.

מה לי ולדבר הזה היושב מולי הישן מולי כבר כמה חודשים

לפעמים, עם עיניו עיילת הוא צופה בי מלילות רטובות פלנדריות

וכל אהבת עולם נמצאת ורק אני יודעת שאני לבדי ושהוא לבדו

אך שבידיי שמורות כל כאבי אהבה של גוף ראשון

לב נעורים המונח לב שבור אלף חתיכות,

קר וניכר של אישה בושלת הרואה את כולם הכל דרך שמי שגרירים של פלנדירה

לילות קודרות של שמד וכאב חיים...ללא תקנה, ללא תיקון

קר וניכר כיהדיה נודדת שרק הכאב מעורר ...אולי...

לפעמים, מעוררת אני וצופה בשקט בגוף הניכר הזה שבא ומונח ליד גופי הנשי, האימאי

והשאר שמור לנשמתי האבודה ...עדיין

עברית עוזבת אותי וצר לי על כך

מוזר כאשר יישוב של אופי נעשה על פני כמה יבשות וכל כך הרבה תרבויות...וזה על פני שנים ממש...

עברית הייתה מכרזית לי למשך 30 שנה אבל עכשיו, מפעת חוסר זמן, אין לי אפשרות להעמיק ואני תוהה מיקרה מהאוצר הזה...

יהודיה ישראלית מיובאת בכל זאת אשאר כל חיי אבל משהו, גוש גדול הולך לעזוב אותי ומכיוון שאינני עושה כלום בחצי, אני מתכוננת לשפה הרביאית שלי < נארלנדית...passage obligé

אני צופה במה שקורה בארץ מרחוק ואני חושבת שבאמת, הפוליקאים שלה דוחפת הרבה מתושביה מחוץ לגבולותיה בגלל הדרישות הבלתי אפשריות של המחיה

זו ארץ שהתחילה מזמן לא לתת לתושביה המוכשרים ברובם עד מאוד, את התנאיים המגיע לכל אחד ואחד הבסיסים ביותר...זאת ארץ שלא מכבדת את תושביה...

הדיכוי הכלכלי כל כך עמוק שזה גורם למן קשר תלות בין ראיה על החיים ל'מה ארוויח מזה באופן מיידי" ...לסוג של רמיסה של כל דבר שאינו קשור לכוח או אינטרס מיידי...

היה לי רגע ארוך של נגיע על אולימפוס שמה...

כאשר גרתי על הר פסגה, כאשר מאיפה שישבתי במרפסת שלי, יכולתי מרוב נוף הרחב המתפרש מולי לשמוע את המעוף של הציפוריים בשמיים הכחולים, נגעתי באמת באצבע את הבית של האלים...

אבל לצידי, היה כבר איתי נוכל גאוני שהחליט להוציא ממני כל מה שהיה לי עוד בחיי, גם כלכלי גם רוחני...והוא המלל את חיי בצורה כל כך מחושבת שלעיטים, אני גם חושבת שהוא רצה במותי...

בתעוזה ובכוח איתני קמתי ועזבתי אבל יחד עם זה, הבדתי את הכל ....

זה סוג של מפלצת שאפשר לפגוש בארץ ....תוצעה של שילוב בין קושי אדיר, כוחניות צבעית והתדרדרות של הזכר הישראלי הממוצע הציני...

למה עזבתי את הארץ ומה מצאתי מחוץ לה....

יש רגעים שהם כמו רגע CUT

כועסים, עצובים, עצבנים...וזה מה שיוצא בכתב בעיקר

אבל רוב הזמן זה לא העיקר....רוב הזמן אנו שולחים ושוכחים את כעסיינו..אנו לא חיים כל הזמן עם מיים רותחיים בפנים ונקמה בנשמה ואפילו

מדי פעם, החיים הם כמו השמיים הבלגיים כרגע ...עם טיפת שמש שמתבבצת לה בין העננים ...יש רגעים שלאושר

אושר הוא דבר מוזר

זה לא דומה בכלום ממה שחשבתי תחילה...

גדי אכן הוא

מתאים לאופי החרדתי שלי ולצדדים הקשים שבי

ביצועיסט איש פעולה ולא מחשבה הראש שלו עשוי כמו מחשב אפס אחד אפס אחד בינארי

וויתרתי על השהיפה לחלוק בעולם הפנימי שלי הרעיוני שלי ...אין לי צורך בשוטף שמה...אני מרגישה נהדר לבד..משלימה את עצמי היטב...

אבל כאשר הוא צריך להיות כאן איתי הוא איתי...לצידי, ולא בשום מקום אחר...ללא תירוץ או התחמקות...איתי, לידי, בשילי...

השאר הזמן, אני מסתדרת לבד

זאת צריך להיות שיעור ענקית לכם, אתם כן שלא השכלתם לראות יותר רחוק מהאף הקטן שלכם...מין זה לא רק סקס...

ויש יותר בחיים מאשר לעשות חשבון פראגמטי על אם זה שווה או לא שווה

רגשות זהו דבר שהוא לא קוונטיטאטיבי אלא סוג של תחושה טהורה מכל חושבון

יש כאלה שנגעוים בבהן, יש אחרים שלא ירגישו את זה לאולם.

כאשר אין לי כוח יותר, אני צופה החור השחור אי שם בתוך עצמי ואני חשה שאני רוצה לעוף פנימה..

כאשר אין לי כוח יותר לחיות ועלי להתחיל את הכל מחדש

אני חולה עוד

הגוף כאילו בוגד בי ואני מתקשה לעשות את הדרך כי רגליי לא יכולות לשאת בי את המחרק שעוד עליי לעשות

יש לי תוכניות גראנדיוזיות אבל לא השכל חסר

הזמן הכוח הכסף השקט

ובמיוחד הגוף שלי שהולך ומתחלש

אני חולה

אני חולה בברונכיט קשה ולא תמיד יכולה לכתוב ולענות

תודה תמיד

what the heck !

pourtant, s'il est une samba sans tristesse, c'est un vin qui ne donne pas l'ivresse, un vin qui ne donne pas l'ivresse, non pas la samba que je veux !