המתת השור

אתמול, נגענו בנושא הזה.
מאט אנשים בזמן של סבל נצבים נכון בעת המצוקה
קודם כל, יש תמיד הציפיות. ההורים צריכים לעזור. כאשר אינינם, מה עושים? בחברה כל כך משפחתית, מה עושה הבן אדם לבד?
יש בטח אפשרות להעזר לבדץ הגאווה עושה אתזה אך ביפנים, עמוק, אני מסרבת להשלים עם העובדה הזו כול עוד שהם יהו קיימים. הילדה שבי מסרבת לגדול כל עוד שהם כאן, עלי אדמות ושואלת את השאלה הזו : איך אתם יכולים לתת לי לסבול כל כך בלי לראות, בלי להושית את היד.

בעוךפ המבוגרים, מאט אנשים מתענינם ממש במה שקורה ממש אצל האחר. אני אחד מהם, אני מודע, כל כך אנחנו מרוכזים בעצמנינו. יש נטיעה בזמן האחרון להפיץ את המסר הזה דווקא בחברה הישראלית : אם אתה כושל, כך צלוא האחריות ותקום מחדש...אל תצפה מהאחרים לבוא לאזרעתך...האדם החופשי הוא האדם הלוחם, הוא האדם הלא נאצר על פצעים שלו פנימה. קורבנות לא הולכת יותר. לא בעופנה יותר. ואכן, היא- הקורבנות - מושכת אי נוחות ורטיעה.
אנחנו לא חברה שאוהבת יותר מסכנות, חולשה, הססנות ונפילה. ההצלחה תופסת את הרוח הקולקטיבית וכבשה את המיטוס הלאומי.
אך, לצידי הדרך, נופלים לפעמים אלה שהם לא גיבורים.