שהמקום הזה יהיה לי כמאין מקלט....כמו בעבר הרחוק...כמו ביום הזה שיום מולדת ה12,13 שהרגשתי את הצורך לכתוב את מחשבותי...וכך כתבתי כל הנעורים שלי עוד עשר שנים בארך...עד שכל המחברות האלה הלכו לאיבוד באיזה מרתף בפאריז...
עכשיו...מה אני מחפשת כאן באצם...עשרות שנים יותר מאוחר...פשוט לא אותו בן אדם כי אין אני רואה במחר משהו היגיוני יותר....אומרים שהחמישים שנים הראשונות.....
אין לי כמעט הסבר על חיי...כי במהלך השנים, הדברים התרוקנו מתוכנם....בנעורים, הבלונים הריקים האלה שאנו זורקים שמיים, מרומים, מלאים במיץ הנעורים. נעורים זה ממש פלנטה אחרת. אחרי שנים, הכל נירא כל כך מורכב, כל כך ריק מתוכן. כה מאט דברים זוכים ממש להתלהבות שכזו...ואומרים שאני מלאת חיים....לא שאני עצובה כאשר אני כותבת אתזה...רק ראלית...או אם לא ראלית, מה שנירא כהרים ועמקים קודם, נירא לי היום כמשתח עייף .....
מה נישאר לנו בעצם? החיים יותר לאט....להתחיל מחדש...אך עם איזה בגאג.....?
ולא בשפת עם שלי...אז כתבתי בצרפתית...לא הייתה את קו השבירה הזו. היום, אין אני יכולה לכתוב כמעט באף שפות. מבפנים...ממש...מליבה של ליבי....
ועל מה לכתוב בכל אופןץ.....הכל נאמר...והרבה יותר טוב ממני....והכל יאמר...הרבה יותר טוב ממני...יהיה לי צורך בעוד מאה שנה כדי לעבד את כל זה...מברוטו להוציא את הברק...אם יש בכלל....
כמה פרוסדורים מאוותים ילקחו את צליליי עד מוצא פי ? בא לי לעזוב את הכל....להשאר בבית ולהיות ממש בשקט כדי להתחיל לכתוב....שלא יהו על הראש שלי את השטויות של האחרים...שלא יזהמו אותי עם השירות שאני חייבת להם...ממש לבד, בודדה...מול המחשב...אין אפשרות ליצור ממש אם מפריעים לך באמצע....והרי האנרגיה שלי הולכת לאיבוד ....
אני לא נהנת מהתבוננות של אחרים. אני משתעממת מהר...פעם, חשבתי שהגעולה שמה...לא היום...חבל...איחות האהבה שלי אליהם פגום. אני יודעת אתזה מראש...אנו מתרחקים לאט לאט מאחד לשיני וכבר בונים את הלילה לפני שניגמרים הימים. רק אני כל כך נהנת לפעמים מהים של שחור הזה....
לפני 16 שנים. 17 ביולי 2008 בשעה 20:30