מהאינטימיות הזו לאינטימיות של לילה מזמן. הגשר הינו צר וזר. מתרגלים לאט לפרטנר חדש. כך אני היום. כוח ההרגל נכנס לוורידיי ומוזג ביחד איתו הרגשה של קירבה גדולה, של ביטחון ממש...וביטחון מרגישים - כמו אושר- ברגעים חפוזיים בלבד...
הכאב הנפשי הוא לדעתי הכאב העצום ביותר שחיינו. לפליעתי, אין הרבה נקודות חיבור בין כאב אחד לשיני. אין טעם להשוות, רק להקשיב רוב הזמן. אבל זו שיחה אחרת.
את שלי, שלי הפרטי, זו שקרעה אותי ממש לגזרים, מעבר לבדידות הטהומית של מהותינו, הוא זה של הנטישה. אני זוכרת....לקח לי כול כך הרבה שנים להתגבר עליו, את הפחד הזה של הנטישה...איך אדם נקשר לאחר ? למה - תנו לי סיבה אחת בלבד - שהאדם לא יקום וילך יום אחד, כך בלי סיבה או עם סיבה? השאלה הזו ישבה בלבת הריגשית שלי שנים רבות וגרם לי עיסורים כ"כ עמוקים שהראש שקקה למוות מרוב כאב. לא רציתי יותר, לא יכלתי יותר...עייפתי כ"כ בלהאמין של כן יש סיבה שאדם אחד נקשר לשיני ...אך למה ? תנו לי סיבה אחת בלבד....
מוזר שביחד עם ההרגשה הזו, נוחכתי להבין שבני האדם הם היתוריים הריגשיים ביותר של היקום. אם תשתכלו על מה שגורר אדם לאחר, תגלו לפעמים רק חות דק ושברירי שלא עומד על קלום, לא מוסבר בקלום...אבל כל כך חזק שאפילו המוות אינו יכול להפרידו.
הינה התוכן האמיתי של אופרה של ווגנר : טריסטן ויזולט...המוות נוצחה פשוט על ידי האהבה...ואין שום דבר היכול להרוס אותו אפילו הסוף כי הוא לא קיים ביחדה בהגיון הזה של העולם הזה אלא בספייס ריגשי שאינו מוסבר בשום הסבר. פשוט עולם אחר.
לפני 15 שנים. 27 בדצמבר 2008 בשעה 9:25
