ארוחה אחד ביום...אבל זה לא בגלל הפרידה...זבתוך חוסר עינין לדבר.
הלשון שלי הפך להיות כ"כ חדה בבחירות שלה...גם לחיות במהלך זמן עם אחד כזה שיודע באופן מדויק מאוד את הבושם של הדברים.
האמת, לא היה בחיי אחד שליבו היה כל כך רחב...ים של נתינה בים של חשד...נדמה לי פתאום שאני לא מכירה אותו...שרק ראיתי חלק קטן ממנו....התקשנו מאוד להבין אחד אתהשני....שכבה כזאו של פחדים וחשדות היתה בעליונה...ולא הצלחנו לחפור ממש פנימה רוב הזמן.
אבל כן היה משהו מאוד איחודי לנו...אהבה אמיתית ממש...העולם שלנו...החלל שלנו....רק עכשיו, אני חוששת שאולי, הכייון הוא יותר לפירוד...לפחות, אנחנו מדברים אחד עם השני...אבל זה לא מספיק...נדרש ממש שינוי...גם אצלי, גם אצלו...
הוא אחד האנשים הבילתי מפוענים שהיכרתי בחיי...כך זה לפעמים כאשר חיים כול כך קרוב אחד עם השני. צריך חמצן....אני לא יודעת ...או שכן אני חשה את הריחוק עכדיו...וזהו שמביא לי את הפרספקטיבה שאני זקוקה לה..
אפילו האנשים הקרובים לי ביותר לא מבינים אותי ואותו. אבל זה לא חשוב. חיינו הן חיינו ולא של אף אחד אחר...
לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 15:19