מבטה רפרף על השורות הקצרות שבמודעה..."כמובן ללא תשלום" הדהד שוב ושוב שראשה...ללא תשלום?! איפה נשמע דבר כזה ?
"כל יום" ...מה...היא עסוקה כל יום..עבודה...חתולים...רדיפות אחרי מיליון דברים חשובים...
ניקיון? שפחה...הרהרה לכמה רגעים כשידה מלטפת את המקלדת...היסוס קל, ולא. סגרה את החלון ועברה לדף אחר:" מה! אני מטומטמת! ועוד בחינם הוא רוצה...חוצפה שכזו. עברו ימים. דפדפה עוד באתר בחיפוש אחרי אדון, יד מחזקת מחדש. עם הזמן, היא הרגישה היטב שהלכה לאיבוד. אפילו פקפקה בנטיות שלה :האם באמת אני שמה?" הייתה נוהגת ומרבה לשאול את עצמה לאחרונה. המגע של השוט נשכח אל העור שלה. אפילו הסטירות חזרה לשנוא. היו פונים אליה. עונה בנימוס...אבל ללא מוצא. אהבה לא באה בקלות. לא דופקת בדלת. אהבה נשעה לקריבים. פה חורף. עונה המבטיחה ימים קרים. אבל אפילו האביב היא הפסיקה לשאוף אליו. זהו. הימים היו דומים לאלה שקדמו לה, לא אלה שיבוא מחר, לשנה הבאה.
בדחף פתאומי, כמעת בתקווה , הביא אותה למודעה הזו עוד פעם. עם יד רועדת היא פשפשה בין השורות :" אולי הוא מצא כבר...אולי לא אקטואלי עוד...אולי רחוק לי" חשבה, אבל מתוך הבטן, עלה הרגשה :" שיהיה איפה שיהיה, אני רוצה את זה, אני רוצה לנשות " עודם עלה לה לפנים, בלהת קראה מהר בין השורות. כאן ? לא...אולי שבוע שעבר, לפני שבועיים...איפה? כאן רוצים עבד, פה שפחה מלאה לקשר ו הצלפות ...לא! לא זה...היא רצתה כבר אחרת, היא רצתה ההודעה ההיא ופתאום היא זיהתה והמילים, בטקסטורה הוירטואלית הופיעו עוד הפעם לעיניה ולטפוה. שלחו הברק של אושר בלב וכתבה את מספר הטלפון. הפעם היא החליטה, היא תהיה שפחת ניקיון.
לפני 17 שנים. 30 בנובמבר 2006 בשעה 22:37