על השליטה

היתה לי בְּרֵכָה בְּמִדְבַּר האדם

צָרַב הַחוֹל, כָּל הַיְּאוֹרוֹת  הַזַּכִּים

בַּשָׁרָב חָרֵבוּ

אַך מֵימַי נָהֲרוּ כַּבְּדֹלַח  הַטָּהוֹר.

עַל חוֹפִי הַשָּׁלֵו  קָם אֶרֶז חֲלוֹמִי

לְלַחַֹש כּוֹכָבִים,

יְחִידִי וְעָנָו יָשַׁבְתִּי בְּצִּלּוֹ

וְעֵינַי צוֹפִיּוֹת:

רַבִּים בָּאוּ וְשָּתוּ וּמִלְאוּ כַדֵּיהֶם

לְמִשְּתֵּה הַלַּיְּלָה

וְהֵם לֹא הִגִּידוּ לִי שָׁלוֹם בְּלֶכְתָּם
כִּי לֹא הִכִּירוּנִי.

וְרַבִּים גַם בָּאוּ לַשֶּבֶת בְּעָיְפָם

עַל חוֹפַי הַשְּלֵוִים,

וַיַּדּוּ רַק גַּרְגְּרֵי-טִיט אֶל  הַזִּרְמָה

עֲדֵי עָלוֹת סַהַר

אָז קָמוּ וְהֶעֱלוּ מְדוּרַת  הַשָֹּשֹוֹן

בַּחוֹלוֹת הַכְּסוּפִים

וְסָחוּ לְאוֹרָהּ

אַך שְׁמִי לֹא הִזְכִּירוּ,

כִּי לֹא הִכִּירוּנִי,

הַשָֹּשִֹים בַּלֵּילוֹת

עד היום אני לא בטוח לחלוטין למה, אבל מאז שנחשפתי בפעם הראשונה לשיר הזה של אצ"ג(דוקא בשיעור ספרות בתיכון מכל המקומות), הוא נכנס לי לנשמה בכל מיני רמות שונות. אולי זה המשחק בין העיניים הצופיות ורואות כל אך לא משתתפות. אולי זה המשחק בין החשיפה לאנשים האחרים והמרכזיות בחיים שלהם לבין תחושת האנונימיות והניכור שנגזרות מחוסר היכולת  שלהם להכיר ולראות. אולי זה דוקא בא מהזווית הבדס"מית שאני לא יכול שלא לראות בשיר הזה, למרות שאולי זה רק אני, אבל משהו בטוטאליות ובהתמסרות להיות מקור הנאתם של האחרים, עד כלות (ומבלי להתעלם מהסבל שמשתקף מהמילים), מהלך עליי קסם וחושף משהו אנושי מאוד עמוק ומדוייק בעיניי.