על השליטה

לפעמים, יש תקופות כאלו שבהן אני מתקיים בשני מישורים. הימים מלאים בפעילות, פרוייקטים חדשים מתחילים, רעיונות ישנים מתממשים, אין זמן יותר מדי לחשוב. מצד שני, הכל קצת קורה כדרך אגב. הפעולות כמעט אוטומאטיות, התגובות באות ממקום שטחי, המחשבות מטפסות ממעמקי התודעה ועוקפות בדרכן את התרחשויות היום-יום, כאילו שני המסלולים לא שייכים לאותו אדם. הן מגיעות למודעות בצורה של אי שקט שמבקש לקחת צעד אחורה ולהפסיק לזוז. רק להתבונן. לעבד. להרגיש.

ברגעים כאלו, אני מוצא את עצמי משנה מסלול נהיגה בספונטניות ועושה את דרכי אל אחת מאותן נקודות חוף מבודדות שאני מכיר. אלו שהסיכוי לחלוק אותן עם עוד בן אנוש אחרי רדת החשיכה הוא אפסי. הו הולכות ומתמעטות, אבל עדיין יש כאלו. המסע שנדרש בשביל להגיע לחוף מהחניה המאולתרת תורם לזה וגם יוצר את הציפייה הנעימה שמתלווה לריח הים המתחזק עד לרגע שבו אני מגיח מהסבך ונחשף אל הכחול כהה העמוק שמשתרע עד לקצה האופק.

אני עוצר רגע ומסתכל לצדדים. אף נשמה חיה...כמו שקיוויתי. מסתכל למעלה אל מרבד הכוכבים, לוקח נשימה עמוקה ומתיישב על קו הגאות. הרבה מהדאגות שהגעתי איתן מתפוגגות מעצמן או שעוברות טרנספורמציה אל הפרופורציות הראויות להן, אל מול האינסוף שלפניי. נקודת המבט מתרחקת מהתמונה והפריים שלי הופך להיות הרבה יותר רחב. התרחשויות הימים האחרונים מתמזגות אל תמונת השנה האחרונה. שנה שקרו בה המון דברים שלא חשבתי שאפשריים. לטוב ולרע. דברים שעוזרים לי לאתגר את אינסטנקט האינרציה שהוא אויב כל כך יעיל לכל דבר טוב בעולם הזה. תמונת השנה האחרונה מתמזגת לשנים שקדמו לה ואני מסתכל על העשור האחרון. עשור שבו נולדתי מחדש בהרבה מובנים, אבל גם בגרסא הנוכחית יש צורך קבוע לתהות על המקום שלי, כמו שהיה תמיד.

השנים ממשיכות לרוץ אחורה, ועל רקע רעש הגלים המהפנט, אני מוצא את עצמי מביט על הילד שהייתי, חוטי הזמן השבריריים מחברים בינינו, חושב איך העשורים שעברו הביאו אותי למקומות שהוא לא חלם שמגיעים לו...ועם זאת, האתגרים שלו משפיעים עליי עכשיו כמעט כמו שהשפיעו אז. מסתכל לילד הזה בעיניים ומספר לו שזה בסדר ושהוא לא לבד יותר. לוחש לו שמותר לו לשים על הכתף שלי את הראש ולנוח רגע. מותר לך לבכות. יש לך מקום. מדבר אליו בקול...ואז נותן לו להתרחק לאט לאט ולהישטף לתוך תנועת האדוות הבלתי פוסקת שמקיפה אותי.

עוברות שעות. אני כבר לא זוכר מה הביא אותי לכאן. אני לא יודע כמה זמן בהיתי בחיבור של הים לשמיים אבל אני מרגיש איך החיבור העצום הזה הופך את כל מה שאני עובר לקטן ולא חשוב. הוא הופך אותי לחסר משמעות. לא במובן הרע. הוא פשוט מטהר אותי מתחושת חשיבות מיוחדת שייחסתי למה שקורה לי ולהשלכות. אני מרגיש נקי עכשיו. שום דבר אובייקטיבי לא השתנה אבל הההשפעה של הדברים עליי הפכה להיות פחות מציפה, וכתוצאה מכך, ההשפעה שלי עליהם הפכה להיות יותר נוכחת. עוד מעט השמש תזרח וזאת נקודת זמן טובה בשבילי לחזור, כאילו לא הייתי כאן. לתת למה שנטענתי בו להשתחרר חזרה אל העולם. לעשות עוד Leap of faith ולדעת שאני תמיד אוכל להיות כאן. עד שלא...ואז זה כבר לא יהיה משנה.

"אני רוצה לספוג בשבילך". את אומרת לי.

אני מתרכז בעיניים שלך שעולות אליי ומסתירות המון מבוכה תחת שכבה עקשנית של נחישות.

אני שוקע לאט לאט לחיוך של גאווה ואוסף אותך אליי. עוטף אותך בין הזרועות שלי ומאפשר לך גישה לשקע המנחם שבין הצוואר לחזה שלי.

"אני אוהב כשאת יודעת לבקש". אני מחמיא לך.

אני מחזיק לך עם יד אחת את הראש, מרפרף על השיער ועם היד השנייה מטייל את דרכי במורד הגב שלך  אל האיזור שדרכו בקרוב תספגי בשבילי.

אני מלטף ברכות את התחת שלך שאני כל כך אוהב, מגלה את הירכיים הפנימיות ומאפשר לך לפשק את עצמך קצת לקראת המגע שלי. עובר ברפרוף על הרטיבות המתפשטת בין הירכיים שלך ומרגיש אותך זזה לנסות לתפוס עוד ממני. אני מצמיד את הראש שלך אליי, מרים את היד השנייה ומנחית אותה חזק על צד אחד של התחת שלך, מוציא ממך אנחה קטנטנה של עונג. זה זמן טוב לחקור אותו קצת יותר לעומק ואני נותן לאצבע שלי להיכנס בין הרגליים שלך ולהחליק בקלות פנימה. כמה תנועות קדימה ואחורה ואת מתחילה להגיב בתנועות משלך, מלבישה את עצמך על האצבע שלי.

אני רוצה שתטעמי עד כמה את נהנית ואני שולף את האצבע ומגיש לך אותה למצוץ בתאווה. כשהיא נקייה, אני מחזיר את היד שלי למקומה בבעלות על התחת שלך ומנחית מכה על אותה הנקודה שכבר הספיקה להאדים. הפעם אני לא מחכה הרבה ומנחית פעם שנייה. פעם שלישית. אני בוחן את הפנים שלך וצבע הלחיים שלך מתחיל להיות תואם לצבע העור במקום שבו אני מכאיב לך.

"מי הכלבה הטובה שלי?". אני שואל.

את מנסה בתגובה להתחפר לתוך הנקודה הכי עמוקה שאת יכולה למצוא בבית שחי שלי ואני מרגיש שאת צריכה עוד קצת עידוד בשביל להכיר במקום שלך. אני מכניס הפעם שתי אצבעות לתוכך. יותר עמוק מאשר לפני זה. מניע אותן בתוכך קדימה ואחורה ונוגע בנקודה שמשגעת אותך. הגניחות שלך מתחילות להתגבר והצליל שלהן מתוך הגומחה שלך מציף אותי בגל של סיפוק. אני ממשיך לנוע בתוכך ולשגע אותך עד שאני מרגיש שקיבלת מספיק ומוציא את האצבעות שוב אל הפה שלך. הפעם כשאני מוציא אותן את כבר במצב צבירה אחר.

"אני הכלבה הטובה, שלך." את מתוודה.

אני מחייך אלייך ומתגמל אותך במכה חזקה על הצד השני של התחת שלך שעדיין לא ספג. אני מתחיל למלא אותו מכל הזוויות במגע החד שלי והוא תופס את הצבע שאני אוהב לראות. טביעות האצבעות שלי מתפשטות והופכות את כל האיזור לאדום-סגול שמחמיא לך ואני מתחיל להתמקד בנקודות ספציפיות. מעמיק את הכאב עם כל מכה. מביא אותך לאיזור הזה שבו את כל כך מגורה וכל כך רגישה. בכל פעם שאת מקבלת כמה מכות רצופות באותה נקודה, את מתקפלת באינסטינקטיביות ושולחת יד מגנה אבל עוצרת את עצמך בחצי הדרך ומחזירה אותה. מתמקמת עליי שוב ומבליטה את התחת שלך אליי כדי לקבל עוד. 

אני בוחן לעומק את העיניים שלך ומוודה שאת רוצה ויכולה עוד. אני מכין אותך לסט הבא עם האצבעות שלי בתוכך שוב. מביא אותך קרוב לגמירה אבל לא מרשה לך לעבור את הגבול. הפעם אני מעביר אותך מהר אל הכאב ומנחית את המכות על הירכיים שלך. זה יותר רגיש שם ואת מגיעה אל האיזור היפה מהר יותר. שלוש מכות מדוייקות ואני מרגיש אותך רוטטת לי בידיים.

"עוד. בבקשה". את לוחשת מהמחבוא שלך בתוף הגוף שלי.

אני עובר לירך השנייה ומקדיש לה את תשומת הלב שמגיעה לה. במכה הרביעית את מתחילה להתפרק. בין הרעידות שלך אני מתחיל להרגיש את הרטיבות שלך גם בבית השחי שלי, מלווה באנחות שונות מאלו של קודם, אבל אני יודע שהן באות מאותו מקום של חיבור עמוק ואמת פשוטה. אני מפסיק להכאיב לך ואוסף אותך אליי הכי חזק שאני יכול, מאפשר לך לקרוס ולהוציא את כל המועקה והמשקל ששמרת בפנים ושיחררנו עכשיו ביחד מתוך הקרבה שלנו. אחרי דקות ארוכות שאנחנו מבלים אחד בתוך השנייה, את לוקחת נשימה עמוקה ונאנחת. מוציאה את כל האוויר בקלילות ביחד עם שאריות הכאב שהתפוגגו עם הדמעות. מסתכלת עליי.

"תודה".

זה היה קשר מלא בניגודים מההתחלה שלו. אינטנסיביות כשנפגשים אבל מרחק בין לבין. קרבה פיזית והמון במשותף אבל קושי לתקשר את הדברים במילים. היה גם את הניגוד המפתיע הוא שצץ לו באחד הלילות והלך והתחזק אחרי. אולי הוא לא היה כל כך מפתיע. 

זה היה אחרי הסיבוב הראשון, בשלב הנעים הזה של הרגיעה בחיבוק . אני הייתי שרוע לי על המיטה והיא היתה עם הראש מונח לי על החזה ,מרגיעה את הנשימה שלה לתוך הצוואר שלי. אני מלטף לה את השיער.

״ אתה זוכר, לפני כמה פעמים, שסיפרת לי משהו…״ היא מתחילה ומשתתקת.

אני כבר מזהה את הסגנון שלה כשהיא מתאמצת להוציא משהו עמוק מהארונות האחוריים של החלק האפל במח שלה ומקפיד לא להפריע לה. היא אוזרת אומץ וממשיכה. 

״ היה את הפעם ההיא. כשסיפרת לי על הבחורה ההיא. שהיית איתה ו…אתה יודע. נו. שעשיתם דברים. שאתה עשית לה דברים. ״ 

אני יודע על מה היא מדברת אבל נותן לה להתאמץ ולהיכנס עוד קצת פנימה. 

״ למה את מתכוונת?״. אני משתעשע. 

היא מרימה אליי את הראש ובוחנת אם אני משחק איתה או מתכוון באמת ואני מביט בה בחזרה . היא לוקחת נשימה וממשיכה. 

״ שהיינו בטיול ושאלתי אותך על מי שהיית איתה לפני כמה זמן…וחקרתי אותך קצת יותר מדי…ואתה סיפרת לי דברים. ״

״אני זוכר״. אני מחייך אליה.

״אני רוצה …אני רוצה לשמוע עוד״. היא אומרת בהססנות.

אני מרגיש גל של חמימות נעימה מתפשט לי ברחבי המח אבל לוקח את זה לאט. 

״מה את רוצה לשמוע עוד?” אני שואל.

היא מתחפרת עמוק בתוך השקע שבין הכתף לצוואר שלי וממלמלת משם.

״ אני רוצה לשמוע עוד…פרטים. תגיד לי על הדברים האלו שהייתם עושים. שהיא היתה למטה וש…אתה יודע. ״

״אני יודע״. אני מאשר.

״ספר לי״. היא מרימה שוב את העיניים אליי. 

“ את רוצה לשמוע מה היה קורה אחרי שהיא היתה יורדת לרצפה בשבילי?״. אני שואל ובוחן עד כמה היא באמת רוצה לדעת.

״כן. אם אתה יכול…עם פרטים . ״ היא מתחפרת שוב בשקע שלי ואז מרימה את הראש. ״אבל לא יותר מדי.״

אני מחייך וממשיך.

״ אחרי שהיא היתה יורדת לרצפה. היא היתה נעמדת על ארבע בשבילי. תופסת את המקום שלה. מראה לי שהיא מרגישה בו טוב. הייתי מלטף לה את הראש ומוודא שנח לה. ״

אני מרגיש את הנשימות שלה קצת מתגברות ואת האחיזה שלה בגוף שלי מתחזקת. 

״כשהיא היתה מתרגלת למקום שלה הייתי מבקש ממנה להסתובב אליי עם התחת. להרקיד אותו קצת בשבילי ואז להניח את הראש על הרצפה ולפשק רגליים. ״ אני עוצר ובוחן את התגובה שלה.

״להמשיך?״ אני שואל.

״כן״. היא עונה. ״בבקשה״. 

אני נהנה מההתרגשות שלה וממשיך. 

״ הייתי מניח רגל אחת לנוח על הגב התחתון שלה ואת הרגל השנייה מציב בין הרגליים שלה. מאפשר לה להיצמד אליה״. 

היא משחררת אנחה קטנה לתוך הצוואר שלי ואני מרגיש אותה מתמקמת עליי צמוד יותר. 

״היא ידעה שהיא צריכה לבקש רשות בשביל ההמשך והיא היתה מבקשת בסוף. אז הייתי מרשה לה להתחכך ברגל שלי והיא היתה מתלבשת עליה. ״ 

אני מרגיש אותה מתחילה לזוז בתנועות קטנות ונצמדת לירך שלי. היא מתרעמת על זה שאני לא ממשיך. ״ומה אז?״. 

״אז היא היתה מתחילה להגביר קצב ולהשתגע , עד שהרגל שלי לא היתה מספיקה לה. אז היא היתה צריכה לבקש״. אני עוצר ומחכה.

״בבקשה תמשיך. בבקשה״. היא מתחננת.

. ״בדיוק ככה״. אני מחייך וממשיך. 
“ היא היתה מבקשת את האצבעות שלי במקום הרגל. הייתי נותן לה להתחנן קצת. לספר לי למה היא צריכה אותן. כמה היא צריכה אותן . ״

עוד הפסקה. היא נעה על הירך שלי למעלה ולמטה וקצת מאבדת שליטה. אני מחזק את האחיזה שלי בשיער שלה ומתקרב לאוזן שלה. 

״ אני רוצה שתמשיך. אני צריכה…שתמשיך. ״ היא מתחננת בין האנחות. אני לוחש לה לתוך האוזן. 

״כשהייתי מתרצה ומאפשר לה גישה לאצבעות שלי, היא כבר היתה ממש קרובה. היא היא לא היתה צריכה הרבה. אבל גם כאן, היא היתה צריכה לבקש. אחרת שום דבר לא היה יכול לקרות, נכון?״.

״ נכון״. היא עונה ורוקדת. ״אני צריכה שתרשה לי. ״

״את צריכה שאני ארשה לך…מה? .״ אני מיתמם .

״אני . אה. בבקשה. אתה מרשה לי לגמור , בבקשה? אתה מרשה לי לגמור בשבילך?.״ היא מצליחה לחלץ מעצמה בסופו של דבר. 

״אני מרשה לך לגמור בשבילי״. 

היא מגיבה בגניחת השתחררות ורטט מתמשך ואז קורסת עליי באפיסת כוחות. אני מחבק אותה חזק אליי.  

״תודה״. היא אומרת והעיניים שלה נעצמות בשלווה. 

- כשאת שרועה, עירומה, על המיטה הגדולה עם המצעים המבולגנים בחדר המלון ההוא, מחזיקה בידך את הספר של מתיאס אנאר ומקריאה לי על מסע ברכבות בין תחנות עולמן התחתון של מדינות אגן הים התיכון. הראש שלך נח על היד שנשענת על הירך שלי והאצבעות שלי חופרות בתוכך, משחקות דרך הגוף שלך בהגייה של המילים ובמקצב הדיבור שלך. מדי פעם העיניים שלך מרפרפות מעונג ואני מוריד קצת מהקצב ומאפשר לך לחזור למילים כי הן מענגות כמעט כמו לשמוע אותך נאנחת.

- כשאנחנו משחקים שחמט, עירומים, על הספה בסלון שלך, על רקע הגן הפראי שאת מטפחת ליד החלון הגדול. את מרוכזת בנסיונות תגובה מתוחכמים לקריאת התיגר האחרונה שלי על המלכה שלך ואני חוקר את גלגלי המח שלך עובדים בקדחתנות. אני עוזר לך לחשוב (או שמא?) על ידי רפרופים מזדמנים על הפטמה הבולטת שלך ומשתעשע עם הגבול של השפעה לא ראויה על תוצאות המשחק. 

- כשאנחנו נוסעים באוטו ומדברים על מה היה במהלך היום שלך ואת מספרת לי על הישגים מקצועיים ואיך את מכפיפה את אנשי הכספים לרצונך ומלמדת אותם על הדרכים הנכונות לנהל את העולם ואני מקשיב לך בתשומת לב ומדי פעם אני מסתכל לך על הפה ואת נעצרת לרגע, בולעת רוק ואז פותחת את הפה גדול ויפה בשביל לקבל את שלי. 

מפגש אקראי וטיול לא מתוכנן הובילו אותי הלילה לאיזור המתקנים של פארק ירקון ואיתו גם למחשבות על הגלגולים שעבר הפארק הזה ואני איתו.

מתקני העץ הם בערך אותם מתקנים. אולי טיפה יותר מתפרקים...אבל גם אז הם הרגישו עתיקים. זה היה חלק מהקסם. העצים אותם עצים. חוץ מעץ התות האגדי שהיה הדבר הכי קרוב לעץ הנדיב שהכרתי בעולם האמיתי. אפילו מתקן ההשכרה למכוניות הפדלים עדיין שם. האגם. הגבעה. השביל האחורי לאורך הנחל ובין העצים. הפיל הלבן שהוא המימדיון. שדירות העצים העקומים שנראים כאילו נלקחו מסרט אימה זול אבל יעיל. זוג האיצטדיונים המיתמרים מעל עם הפרוז'קטורים המוגזמים שלהם והיציעים שכמעט אף פעם לא תאמו את מיעוט הקהל שבא לאכלס אותם. הספורטק עם כל הרגעים האלו של תחרותיות מגוחכת והכרחית לנשמה בו זמנית. בתי החיות המיותרים והאכזריים בדרכם. מי חשב שזה רעיון טוב לסחוב ציפורי אמו מהמרחבים של אוסטרליה ולכלוא אותן בשטח של 20 על 50 מטר ולמה זה עדיין קיים? המדשאות שהולכות ומצטמצמות לכיוון מערב עד שהן נשפכות אל תוך המפגש המוזר של מפלצת הבטון של רדינג ומפלצת האדם של הנמל. גבעת נפוליאון עם השקיעות שלה. מעל הכל- שביל הריצה. איך משהו כל כך פשוט וקטן, בהשקעה כל כך מזערית וחד פעמית...יכול להסב כזה עונג. סיבוב הריצה של ה-10 ק"מ שמקיף את כל קצוות הפארק הוא הדבר הכי קרוב  לאושר טבעי שיצא לי להרגיש. כל פעם מחדש הוא היה מאפשר לי לקחת יום אבוד ומר ולהוציא ממנו תקווה וסיפוק.

כל הדברים האלו עדיין שם...אבל הנשמה כבר לא. התפאורה של הפארק נשארה דומה אבל הזמן והאירועים והתכולה שלו ושל מה שמסביבו מעוותת את הכל למין הצגה גרוטסקית. כשהייתי קטן, נהגתי ללכת (או לרוץ) אל הפארק יותר משעה, בשביל להינות מהמרחבים הענקיים והריקים שהוא היה מאפשר. חוץ מימי שבת, רובו היה נטוש לטובת מעט הרצים, הרוכבים והתועים. אני ביניהם. הוא היה ריאה ירוקה במובן הכי אמיתי של המילה. הוא היה מבודד ושקט ומעודד נשימה והפסקה מכל השאר. בהתחלה הוא היה מוקד עליית הרגל של חבורת הילדים שהייתי חלק ממנה לצורך אותו מרחב מתקנים מתפרקים שהיה המבצר הסודי שלנו והתגאינו בכמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל לכבוש אותו. לאחר מכן הגיעו שנות הנעורים ואיתן הספורט ואימוני הסיבולת התכופים עם העליות לגבעה והריצות עד הים וחזרה. בתיכון הוא שימש כמקום המושלם לדייטים לא סטנדרטיים עם אינספור נקודות קסומות ומבודדות שאיפשרו לעבור לרגע לעולם מקביל ומסתורי. בבגרות הגיעו המפגשים והישיבות על גדות הנחל. הפארק הזה היה עד לכל שלב התפתחותי שעברתי ואני הרגשתי מחובר לכל פיסת דשא לא מטופח ועקום שלו. 

בשנים האחרונות זה השתנה. כמו מראה של החברה שמסביב. עם הזמן הוא הלך והתמלא באופן קבוע בכמות גדולה מדי של אנשים. חוץ ממעט ימי חורף סוערים, אין יותר כמעט פינות של שקט לברוח אליהן. ריח המנגל לצלילי היו טיוב המוגבר מפלאפונים ועל רקע קורקינטים חשמליים זרוקים לתוך המפל בשבע הטחנות...זאת פחות או יותר החוויה האופיינית עכשיו. יותר מדי תאורה. יותר מדי רעש. יותר מדי צפיפות. מעט מדי אוויר. רק התנים הם תוספת מבורכת. מלווים עם יללות הרקוויאם שלהם את הפלא הזה אל דרכו האחרונה.

הלכתי לי אתמול בלילה בין שיחי המבוך שהיו גבוהים ממני בפעם האחרונה שהתהלכתי בו ועכשיו נפרש כולו מתחתי. כל סודותיו גלויים. חיפשתי קצת יותר מסתורין. קצת פחות גירויים. קצת יותר פנטזיה. חיפשתי לאבד את עצמי שוב ולא לדעת מה אמצא. אם אמצא. להיכנס אל החור השחור ולצאת קצת אחרת...אבל זה לא המקום שלי. לפחות לא עכשיו. עכשיו צריך לשחרר ולהמשיך הלאה.

זה היה באחד מהלילות הנדירים האלו של אמצע הקיץ שבהם יש רוח קרירה שמרגיעה קצת מהחום המהביל. חלקנו את אותו צורך להתנתק ספציפית מיום ארוך של התמודדויות, ובכלל...מהסנדרטיות של החיים. קבענו בספונטניות באמצע הדרך לאנשהוא. זרקת את האוטו שלך על משטח אפר בצד הכביש ואספתי אותך לקראת ערב. הרכבת משקפי שמש ותנועות של תסכול טעון. כשנכנסת והתיישבת לידי, הורדת ישר את המשקפיים, הסתכלנו זה על זו בלי להגיד מילה. מתפשטים מהיום ומהחוץ. התחבקנו למשך המון זמן ונסענו. ניווטתי בעקבות זכרון מתקופה רחוקה שבה אהבתי לצוד חופים מבודדים ופראיים. אלו שנשארו. תהיתי אם החוף הזה עדיין יהיה כזה. לא הייתי בטוח. הוא היה טוב מדי בשביל לא להתגלות...אבל אולי המסע שנדרש בשביל להגיע אליו בכל זאת יפעל לטובתנו. לאט לאט, השארנו מאחורינו את הכביש המהיר, אחר כך את ארמונות המושב שבשיפוליו ולבסוף גם את האספלט והאורות. המשכנו בחושך על חול וחצץ. כל כך נדיר לא לפגוש אף אור ולא לשמוע אף רכב. שקט וחשיכה. בדיוק כמו שרצינו. יכלתי להרגיש את פעימות הלב שלך דרך הידיים המשולבות שלנו.

בשלב מסויים הגענו לנקודה שבה החצץ מתחלף לדיונות והשארנו שם את הרכב. שאלת אותי אם אני יודע את הדרך ואמרתי שאני מקווה שכן. צחקקנו בהתרגשות מעורבת בקצת מתח. הלכת אחריי. הובלתי אותנו מטה ומטה , בין צוקים  ושיפולים בגבעות, לאור הכוכבים והירח המלא...אולי קצת מלא מדי, המח שלי נטען מסימוני הדרך שנחרטו בנעורים ועדיין כאן. כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן. המשכנו ככה יד ביד, נושמים בכבדות מהמאמץ, מריחים את הים הקרוב עד שהוא נגלה אלינו בהפתעה במלוא הדרו...השומם. מסתכלים שמאלה וימינה ואין אף זכר לאנושות באופק. מסתכלים למעלה והשמיים מלאי כוכבים. שמחנו כמו ילדים קטנים וזרקנו את הדברים שלנו על החול. התפשטתי מהבגדים המיותרים ואת אחריי. נכנסו למים. סיפרת לי שזאת פעם ראשונה שלך ככה במים. בלי בגדים. שאלתי איך זה מרגיש ואמרת שזה הרבה יותר קל ממה שחשבת ושנראה לך שזה בזכותי. אמרתי שעכשיו כל דרך אחרת להיכנס תרגיש מוזרה. צחקת.

כשיצאנו מהמים ונשכבנו על השמיכה, מביטים על אינסוף הכוכבים שעוטפים אותנו...שאלת אותי מה אני עושה כשיש לי רעש משתק בראש. אמרתי שאני מוציא אותו החוצה. דרך מילים כתובות. דרך תנועה. דרך זעם פיזי מבוקר והדדי. נדלקת למשמע השורה האחרונה ושאלת מה זה אומר. הסברתי ושאלת אותי אם אני יכול לנסות את זה איתך. היססתי קצת ושאלתי אותך אם ניסית את זה פעם. אמרת שנראה לך שכן אבל לא בצורה יזומה. ביקשתי שתתחילי את. נזהרת עליי בהתחלה ולא היית בטוחה מה לעשות. לאט לאט הרגעתי אותך וראית שאני יכול לספוג את החבטות והדחיפו. נכנסת לזה חזק והשתחררת. נהנית מהקונטרה ומהתחושה שאת יכולה להוציא הכל ולא תשברי אותי.

באיזשהו שלב הרגשתי אצלך את המעבר לצורך לספוג. הבערה עברה מהידיים לעיניים. ביקשתי ממך לשכב על הבטן וסידרתי לך את הבגדים שלנו בצורת כרית מתחת לראש ולאגן. התחלתי ללטף אותף. עולה מהרגליים למעלה. מרגיש כל נקודה בגוף שלך. מעסה ולוחץ על נקודות קשיחות. טיפסתי במעלה הצוואר שלך עד שהגעתי לשער ותפסתי בו חזק. מאגרף אותך לתוך היד שלי ומקרב את הפנים שלך אליי לנשיקה עמוקה. המכה הראשונה על התחת שלך תוך כדי הנשיקה יצרה אנחה שנבלעה בנשיקה. המשכנו עם עוד ועוד ספנקים. הקצב והעצמה מתגברים ואיתם גם התגובות שלך. תוך כדי שהיד השנייה שלי מטיילת מהשיער לכיוון הפטמה שלך. מציירת מעגלים מסביבה ונסגרת עליה חזק. השילוב של המכות עם הגירוי החדש הטריף אותך ועם כל הפסקה בין המכות הבלטת אליי עוד קצת את הישבן בתנועה חתולית ומתחננת. לאט לאט, המכות חזרו לליטופים ואת הטיול הפעם עשיתי עם האצבעות אל בין הרגליים שלך. הרטיבות כבר חיכתה לי שם מזמן. נתתי לאבצעות שלי להתפלש בה ואז הגשתי לך לטעום את עצמך ולהתענג. מיקמתי אותך על ארבע לגישה נוחה והחזרתי את האצבעות למקום הטבעי שלהן. השילוב של התנועות על הדגדגן עם הצביטה של הפטמות עשו את שלהן ולא לקח לך יותר מדי זמן לגמור ולהתרסק על השמיכה חזרה. נשכבתי על הגב לידך. המבט נבלע בכוכבים והנפש משוחררת בלי שום דאגה בעולם. חזרנו למים והצלבנו את האיברים שלנו. נעים בלי מאמץ ומשתלבים בטבע.

אני מקווה שהחוף הזה עדיין כך...כמו שאני זוכר אותו.

לפעמים המחשבות המיניות מגיעות אליי בצורת גיפים של זכרונות מרגעים ספציפיים.אחד מהזכרונות הקצרים האלו שחוזר הרבה הוא של פעולה לא מתוכננת שיצרה חיבור מקסים בין מבוכה והתמסרות.

זה היה בקשר המשמעותי הראשון שלי. היינו בני 16, בלי הרבה נסיון אבל עם המון סקרנות, מוטיבציה לחקור ואמון אחד בשנייה באופן שלא מובן מאליו לקשר בגיל הזה. לא דיברנו בינינו אף פעם באופן מפורש על בדס"מ אבל זלגנו לזה פעם אחרי פעם באופן טבעי. לפעמים, במבט לאחור, הסיטואציה היתה די ברורה- התגוששויות עד הכנעה או דינמיקות של היררכיה. הזכרון הספציפי הזה לא בהכרח בא מהמקום הזה אבל השתלב בצורה יפה במסע התמים- מלוכלך הזה שניהלנו.

זה היה באחד מהימים הסטנדרטיים שמילאו את הקשר שלנו, בהם היינו טסים מיד אחרי השיעור האחרון אליה הביתה כדי להספיק כמה שיותר סבבי סקס לפני שההורים שלה מגיעים מהעבודה וצריך לאוורר את החדר מאווירת הבורדל ואני צריך להתגנב החוצה דרך החלון (היינו תמימים מספיק לחשוב שהם לא יודעים). כבר באוטובוס היה אפשר להרגיש שהיא באה עם מוטיבציה לחקור את הגבולות שלה ולחפש דרכים חדשות לרצות. עלינו לחדר שלה והפשטנו זה את זו תוך כדי התמזמזות טינאייג'רית נלהבת ומגושמת. אחרי קצת פורפליי של התחככות בין אברי מין רטובים, היא סובבה אותי על הגב ורכנה מעליי. הרגשתי מה הולך להגיע והסטתי את השיער שלה לצד אחד, מחזיק אותו שם כדי לחשוף את הפנים שלה בזמן שהיא מכניסה אותי לפה שלה.

הייתי יכול להשתגע רק מלהסתכל עליה עושה את זה. בפעם הזאת הליקוקים והיניקות העדינות של תקופת הגישושים המיניים הראשונים התחלפו בפעולות יותר אגרסיביות.

אחרי שהיא עברה עם הלשון על כל איזור אפשרי מסביב, מסמנת אותי ברוק שלה ומקטינה את הרדיוס בהדרגה, היא ניסתה להכניס אותי בפעם הראשונה ממש לגרון. בהתחלה הגיעו כמה נסיונות לא מוצלחים, מלווים בהשתנקויות חמודות אבל מדאיגות. לאחר מכן היא ניסתה לגשת לפעולה בטריקים מכניים מעניינים של סיבוב הפה על הזין בזוויות אלכסוניות שהרגישו כמו פעולות תמרון טקטיות צבאיות אבל גם זה לא היה מספיק. בשלב הזה רמת התסכול אצלה עלתה ואיתה גם המוטיבציה. בהיותה הבחורה הכי תחרותית בכל דבר אפשרי שהכרתי, הרגשתי שהיא כמעט נעלבת מחוסר העמידה במטרה שהציבה לעצמה. הסיטואציה הפכה להיות קומית-מחרמנת. הרגשתי שהיא בקרב אחד על אחד מול הזין שלי ואני הועלתי (או הורדתי) לדרגת צופה מהיציע. מין החפצה עם טוויסט שרק עשתה את כל החוויה ליותר מענגת. התמקמתי לי בנוחות על הכרית לצפות בהצגה.

היא לקחה אוויר, התמלאה מחוייבות סמוראית ולאט לאט, עם נשימות נכונות, הצליחה הפעם להחדיר את כולי לפה שלה. אלו היו כמה שניות שמיימיות שהעפילה עליהן רק התמונה שנגלתה אליי כשהיא הוציאה אותי לבסוף כדי לנשום אוויר ולהתגאות בעצמה- אז היא גילתה להפתעתה שהפה שלה עדיין מחובר לזין שלי בקווי רוק עבים וסבוכים. היא קפאה לרגע ואז הלחיים שלה הסמיקו ממבוכה, לפני שהיא התחילה להיאבק עם הידיים בנסיון לפרום את החוטים שעדיין חיברו בינינו, לצלילי הצחוק המשתובב שלי. משהו התמונה הזאת ושילוב הנחישות והתסכול שהיה כרוך במימוש פעולת העינוג שהציבה לעצמה לעשות בשבילי, ביחד עם המבוכה התמימה הזאת שגרמה לה להרגיש אולי טיפה מלוכלכת מדי, נצרבה לי בזכרון כשילוב מחרמן במיוחד.

סך הכל אלו המון מילים לכתוב על נוזלי גוף והתתנהלות הלא צפויה שלהם, אבל הניגוד שקיים בתוך הרגע הזה הוא מהסוג שמסקרן ותמיד נשאר איתי.

הזכרון הראשון הברור שלי הוא של נדנדה אדומה ואני עליה. מתנדנד על רקע אדמה מושלגת . מאחוריי הבניין שבו גרתי בחארקוב, אוקראינה. אני לא זוכר הרבה חוץ מהאדום, הלבן והאפור של הבית שלנו. זה היה בערך בגיל 3. 

לימים חזרתי לנדנדה הזאת שוב ושוב. מקפיד לבקר אותה בשביל לספוג את החיבור מחדש לתמימות ולמרכז. עם הזמן הסביבה השתנתה. הבניין האפור קיבל קצת צבע וחיים. החצר המושלגת התחדשה וקיבלה מזרקה קטנה. אוקראינה הלכה והתפתחה ואיתה גם העיר שבה נולדתי ונשארה תמיד בית שני בשבילי.  זה היה כיף לראות שדברים פורחים ומתקדמים לכיוון טוב. שמחתי שהכל מתחדש ושבאותו זמן היא נשארת שם- הנדנדה האדומה שלי. 

עד ה-23 למרץ 2022 הנדנדה עמדה שם כפי שזכרתי אותה. עד הטיל הרוסי שפגע בבית שהיה שלי…בנדנדה שלי. בזכרון שלי. בשורשים שלי. זה נראה כל כך מזמן אבל בעצם אפילו לא עבר חודש. כל יום במלחמה הזאת מרגיש כמו שנה. כמות כזאת של סבל היתה מספיקה לכל החיים. שני ילדים נהרגו בהפגזה הזאת. ילדים  ששיחקו בחצר כמו שאני הייתי משחק פעם. מיותר להגיד שמטרה צבאית לא היתה באיזור. הנדנדה לא קיימת יותר. גם לא הבניין. 

ועדיין…איכשהו זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת. 

קשה לחשוב במונחים יחסיים על הרג מכוון של אזרחים ועל מוות של ילדים…אבל כל יום נשבר שיא חדש באכזריות. באותו יום שבו זה קרה, מטוסים רוסים מצאו לנכון להפציץ תור לחלוקת מזון לתושבים בחארקוב. אנשים שיצאו לשנייה מהמחבוא במרתף המאולתר בשביל להביא אוכל למשפחות שלהם. 11 הרוגים ו-43 פצועים. שכונה אזרחית. שום מטרה צבאית באיזור.

ועדיין…זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת.

באותו זמן בדיוק, בפרברי קייב, בוצ׳ה, אירפין, הוסטומל ובורודיאנקה, במשך שבועות, הצבא הרוסי השתלט על האיזור ועוסק בהוצאה להורג של מאות אזרחים. ירי בראש מטווח אפס של אנשים עם ידיים קשורות. מעל 1000 הוצאות להורג ואלו רק הגופות שנמצאו עד עכשיו. בהרבה מהמקרים, אחרי שהם יורים בגברים, מתבצע אונס קבוצתי של הנשים. בזיזה של כל רכוש אפשרי של הקרבנות והעלאה שלו אל הטנקים והנגמ״שים. אפשר לראות את הרכוש של המשפחות המסכנות האלו נשפך מתוך כלי השריון שנפגעו לאחר מכן. 

ועדיין…זאת לא הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי השית על העם האוקראיני במלחמה הזאת.

מאריופול. עיר של 450,000 תושבים. היתה. לא קיימת יותר. בתור סמל של התנגדות לנסיונות הכיבוש הרוסי עוד מ-2014 , היא סומנה להשמדה על ידי המשטר הרוסי עוד מאז. סמלים חשובים למשטר הזה. חיים של אנשים פחות. 95% אחוז מהבניינים בעיר נפגעו ישירות. מעל 20,000 אזרחים הרוגים. רק בעיר אחת. 150,000 אזרחים שנחטפו ונכלאו במחנות ריכוז. מצור של 52 ימים. לא מכניסים תרופות. לא מזון. לא שתייה. החריבו עד אפר את כל בתי החולים בעיר.  לא נותנים לפנות פצועים ומחסלים אמבולנסים.  עד לפני כמה ימים לא נתנו לפנות גופות מהרחובות. מה השתנה לפני כמה ימים? הצבא הביא קרמטוריומים ניידים לעיר. נראה שהרוסים למדו משהו מסדרת מעשי הטבח הקודמים- השמדת ראיות. 

ועדיין…כשאני כותב את זה, אני מתקשה להאמין שזאת תהיה הזוועה הכי נוראית שהצבא הרוסי ישית על העם האוקראיני. במשך 55 ימים מתבצעת השמדה של העם האוקראיני על ידי הצבא הרוסי. שיטתית. מתוכננת. המונית.

כמו הדהוד בלתי נתפס של העבר, בזמן שכל זה קורה, עדיין התגובה הכי נפוצה בקרב האנשים ששומעים על זה היא אדישות. לפעמים אפילו אפשר להיתקל בהאשמת הקרבן. אולי הנפגעים עשו משהו שהגיע להם עונש כזה? אולי האוקראינים היו צריכים להתנהג באיזשהי צורה שתרצה את התוקף שלהם? לא יכול להיות שבני אדם יעשו משהו כזה לבאדם אחרים רק כי הם יכולים ואף אחד לא עוצר אותם, נכון? 

מקווה שיגיע יום, נגד כל הסיכויים, שבו אוכל לחזור לעיר שהיתה שלי, במדינה חופשית שנשארו בה אנשים חיים…ולבנות איתם ביחד את הנדנדה הזאת מחדש. יחד עם כל השאר. זה הכל. 

השבועיים האחרונים הציפו עולם שלם של של דברים מכל הטווח שבין הלא מודע הלא מודע והחצי מודע. ככה זה כשהעולם שלך נדפק במהירות גבוהה ובלי המון הכנה מראש...ברמה האישית, האנושית והגיאופוליטת ההיסטורית. משהו אחד לא השתנה בתוך כל הזוועה הזאת ומפתיע אותי כל פעם מחדש, למרות שהוא מפגין יציבות בזה מאז הזכרונות הראשונים שלי- החשק והדרייב המיני.

אני לא יודע איך זה אצל אנשים אחרים, מניח שקצת אחרת אצל כל אחד, אבל נורא קשה להסביר את התופעה הזאת. זה לא ממש משנה מה קורה מסביב- כשלון מקצועי, מחלה מרסקת, מוות של מישהו קרוב...כל חלק וחלק מהעולם הפנימי שלי כנראה יסבלו מההשלכות חוץ מהחלק השובב והמנצנץ הזה. יכול להיות שאהיה מיואש, חסר מילים, מלא כאב ושנאה עצמית, לא אהיה מסוגל לצאת מהבית או לראות את עצמי ממשיך לחיות...ועדיין, בתוך כל ההריסות והעשן שעולה מהלהבות שמכלות את כל שאר חלקי החיים- תביט אליי חזרה התשוקה המוזרה הזאת לערבב את הגוף והנפש בתוך אלו של מישהי אחרת כאילו לא חרב עליי עולמי באותו יום. 

דיברתי על זה לא מזמן עם מישהי והיא הציעה שאולי יש קשר בין עצמת הכאב ועצמת הדחף...אבל האמת היא שאין. הם מתקיימים בנפרד. שני עולמות מקבילים. העולם המיני והעולם ה...כל השאר. הוא שרד דכאון, פרח בבדידות וייאוש, צמח בסכנות חיים וטראומות ומקפיד להפציע גם בזמן מלחמה וטירוף, כשמשק כנפי הפרפר ממוסקבה מטיסים לכאן גרגרי מלח על פצעים שמעולם לא נסגרו. לא יודע מה עוד להגיד על זה. מין פלא כזה. לא מבין אותו ושמח שהוא כאן. כמו אוקראינה. 

שמעתי המון אנשים מדברים על מהי שליטה מנטלית. כל אחד מגדיר את זה אחרת. יש גישות שמתייחסות לאקטים של שליטה מרחוק, משימות שונות, הגבלות הרשאות ומניעות, אילוף, התניה ועוד. ניסיתי לחשוב מה משמעות הקונספט החמקמק הזה בשבילי. ברור שאין תשובה נכונה, אבל חשבתי על הרגע הזה שקורה לפעמים בקשר, בלי ששמים לב או מתכננים, כשנחצית נקודת עומק והיקשרות מסויימת. אחרי תקופה מסויימת של היכרות וחשיפה הדדית, זה רגע שבו מי שאיתי מאמצת לתוך עצמה באופן בלתי תלוי בי, את הדרייב לספק ולגרום לי הנאה, בדרכים שבבירור קשורות למחשבות והשראה שנתתי לה, אבל בלי שאני אצטרך להגיד כלום במפורש. היא מפתחת אינסטינקט בלתי נשלט להמציא דרכים יצירתיות לעשות לי טוב, גם אם הדרכים האלו לא היו בכלל בלקסיקון שלה לפני שהיא הכירה אותי. פיתחתי נוכחות פעילה בהווייה שלה והיא מפנימה את הנוכחות הזאת ופועלת דרכה בשביל להתחבר אליי ולמצוא את הדרך לרצות את עצמה על ידי הריצוי שלי.

הישות האמיתי שלי והישות המשלימה שלי בראש שלה פועלות איתה ביחד בסינכרוניה הרמונית. השליטה המנטלית שלי עליה בכלל לא נמצאת אצלי. אני אולי זרעתי אותה ברגעים מסויימים, אבל היא פורחת לגמרי אצלה. בזכותה.