לפני 18 שנים. 16 באוגוסט 2006 בשעה 19:29
אתה עושה טעות אחת מטומטמת ומאבד בגללה את מה שהיה לך הכי חשוב בחיים.
ז'קי ומומו מהתקווה
ראש שנה בתקווהלפני 18 שנים. 25 ביולי 2006 בשעה 7:16
את בתלתלים שלך, חמושה בחיוך שממיס לי ת'לב על הבוקר.
שלוש הפוך. שניים שאני שותה ואחד הלב שלי שעושה רונדלים בחזה בגללך.
אנ'לא יודע לאהוב אותך אחרת או פחות. אז אני אוהב. כולי. אותך.
לפני 18 שנים. 20 ביולי 2006 בשעה 10:25
אבל אני לא מרוצה עוד. אתם תשפטו ואני יחליט מה העונש שמגיע לסוררת שלי.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=45477&blog_id=14021
ז'קי
לפני 18 שנים. 19 ביולי 2006 בשעה 13:51
גם אני מביא אותה בהסבת מקצוע וגם מקבל על הראש? עד כאן. יש פה מלך, והמלך הודיע לילדה העורכת דינית שלו שיש לה 24 שעות בדיוק לכתוב בדיוק מה היא עשתה על מה שהוא עשה ואז המלך יחליט איך בדיוק למשיך תעונש של הילדה שלו. למה יש גבול וכשעוברים אותו מביאים אותה באילוף.
הקיצ, לכו תקראו ביממה הקרובה תבלוג של הנשמה שלי, למה חסר לה שהיא לא תבצע תחלק הראשון של העונש ששמתי עליה ותספר בדיוק מה קרה.
ז'קי עצבני בתקווה.
לפני 18 שנים. 18 ביולי 2006 בשעה 17:37
מילים ולחן: רוני מרוני (איך יבאתי אותה ביציאה בקלאסה מהארון? אה? שלא יבואו ויגידו שלא כל הזכויות השתמרו מראש) 😄
זה זמן מלחמה ואני שעסוק
בלכבוש את הלב שלך
פגז שנופל לא מרטיט לי ת'לב
כמו חיוך שנשלח משפתייך
בשעת אזעקה לא רץ למקלט
מסוכך על גופך בידיי
את יעד לוהט ואני כמו חייל
מפלס את הדרך אלייך.
גויסתי מזמן לא יודע כמה
מי סופר ת'ימים לידך
וכמה שלבשתי ציוד הגנה
תוך שעה כבר נפלתי בשבי
כובש או נכבש לא אכפת לי בכלל
רק רוצה לפלס את הדרך
אל לבך שבוצר בחומות הגנה
אל גופך שלוחש לי בוא קח.
אז אם את שומעת אותי
בין השריקות בין הפחדים
דעי שגם אם נשבות לא תנוח האש
שכילתה את בשרך את בשרי.
זה זמן מלחמה ואני שעסוק
בלכבוש את הלב שלך
בדרך יורה בכל מי שמביט
על יופייך שמסנוור ת'עיניים
הלום אהבה צועק כמטורף
את שמך בשדה קטל חיי
לא נושא על גופי שום דגל לבן
זה לחיות או למות בלעדייך.
אז אם את שומעת אותי
בין השריקות בין הפחדים
דעי שגם אם נשבות לא תנוח האש
שכילתה את בשרך את בשרי.
לפני 18 שנים. 18 ביולי 2006 בשעה 13:37
לפעמים בא לי לכתוב רק כמה מילים של אהבה לכפרה שלי, ואפילו שז'קי ישר יבוא עליי וישאל מה נהייה מהמלך השני של התקווה שתרככתי ככה, לפעמים הלב בפנים נהייה כמו מרגרינה שהוציאו אותה מהפריג'ידר ליותר מדי שעות, כשאני מסתכל על הכפרה שלי ועל העיניים שלה שמחייכות לי מבפנים.
אז ככה כמו שני מספר לכם, הלב נהייה לי יותר רך מעלה של נענע בתה כשהכפרה שמה עליי תרגל הפצועה שלה בשביל שאני ייקח ממנה תכאב בידיים שלי ובליטופים שלי.
הכפרה שלי היא כמו הנסיכה על העדשה רק שבמקום לשכב על המזרון ולחפש עב"מים מלמטה, היא לפעמים הולכת ברחוב ומוצאת בלטה בולטת איפה שאפחד לא יכול למצוא. רק הבעייה איתה שהיא תמיד מוצאת תבלטה הזותי עם השפיץ של הנעל שלה של העקב חמש עשרה ס"מ ואז היא ישר עושה היכרות קרובה גם עם כל שאר הבלטות שעל המדרכה.
היום בבוקר היא יצאה מהמיטה שלנו והחליטה שהיא יורדת לקנות פיתות חמות בשביל לעשות ארוחת בוקר מפנקת לה ולגבר שלה. כבר מהדרך היא מתקשרת בשביל ליות בטוחה שקמתי למה היא ממש מתעצבנת כשהיא יוצאת מהמיטה בכוונות טובות וחוזרת לנחירות שלא ממש מעריכות תזה.
ככה אני מדבר איתה בטלפון ופיתום אני שומע אותה מביאה צעקה של כאב. ישר קפצתי ממצב של שכיבה למצב של תלבשות בשביל לצאת לחפש תנסיכה שלי, אבל אז היא לוקחת תטלפון חזרה ואומרת שאני לא ידאג כי היא כבר קמה.
איך שהנסיכה שלי חוזרת לבית אני רואה שחצי ציפורן נפלה לה. ובאמא שלכם, הכפרה כל יומיים מטפלת בציפורניים שלה, של הידיים ושל הרגליים, למה שהיא יודעת שהיא הופכת לי תלב באיך שהיא נראית וגם בגלל שהיא אוהבת ללכת בסנדלים שמראים לה תציפורניים לכל התקווה בזמן שהיא מענטזת ושומעת מכל הבחורים ינעל דינו של מומו איזו כוסית תפס.
ככה היא מרוצה ואני מרוצה.
הקיצור, אני מסתכל על חורבן בית המקדש השלישי ברגל של הכפרה, וישר משכיב אותה והפעם לא מהסיבות הנכונות ושם לה קומפרס. והיא צועקת שזה קר, ואני ישר מתחנן שבאמא שלה היא תפסיק לבעוט למה פצועה או לא פצועה, בעיטות לפנים זה כואב.
ולאט לאט אני מרגיע אותה ותבעיטות שלה, ומביא לה בליטופים, ואז אני יורד לקנות פיתות חדשות למה אלה שהיו לה ביד נשפכו ברצפה. וכשאני חוזר אני רואה תכפרה מתעקשת לעמוד במטבח ואני בכלל לא מבין למה היא קמה ולמה במטבח שהיא נכנסת אליו בדרך כלל רק בשביל ליסתכל על המגנטים שיש על הפריג'ידר בשביל לראות ממי לזמין שליחות של אוכל.
ואיך שני מסתכל על מה שהכפרה עושה היא פיתום מבקשת ממני תטלפון של אמא שלי. מההלם אני נותן לה ולא מספיק לשאול מה קרה למה הכפרה איתי כבר שנה ובחיים לא יתקשרה לאמא שלי, ואז אני שומע אותה שואלת תאמא שלי איך עושים ביצים קשות.
באותו רגע אני חושב שאולי יש לכפרה גם טיפה זעזוע מוח למה לא מתחבר לי בישול על רגל אחת עם הנחיות של אמא שלי באוזן שלה.
אבל עוד לפני שאני מספיק לירגע אני רואה תכפרה שמה סיר עם ביצים על האש ואז עושה כל מיני דברים שאני לא מצליח ליתרכז בהם למה בדיוק אמא שלי מתקשרת אליי בבכי ואומרת לי שסוף סוף עשיתי מהאישה שלי אישה אמיתית. ועוד לפני שני מספיק לסביר לה שזותי הבלטה ובכלל לא אני היא סוגרת ואני רואה תכפרה מורידה מהאש תסיר וקופצת על רגל אחת שיש עליה אחלה לק, ומוציאה כל מיני דברים ומערבבת בקערה. וכשאני מבקש ממנה לנוח ולתת לי לעשות בשבילה כי כואב לה, היא אומרת לי שהיא לא תיתן לציפורן אחת שהחליטה לשתדך עם בלטה להפריע לה. ואחרי חמש דקות היא נשכבת במיטה ומביאה לה ולי צלחת עם סלט ביצים שהיא עשתה במו ידיה וסלט כרוב.
ואז אני אוכל ומרגיש כאילו אני אוכל במסעדה של שלוש כוכבים במישלן, והכפרה אוכלת איתי ושמה עליי תרגל שכואבת לה תוך כדי בשביל שני ילטף לה תכאב. ובזמן שאני מעכל ומלטף אני אומר לעצמי שבטוח שני המלך הכי מאושר שהיה אי פעם בתקווה.
וככה נהייה לי הלב מרוכך שלא באשמתי. זה הכול בגלל הנסיכה שלי על העדשה.
לפני 18 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 16:20
לכפרה שלי יש מצבי צבירה מתחלפים שלא מוגדרים בשום ספר שקראתי עד היום [כולל את רב המכר "תעשה לי ילד מומו" {לא ניתן להשיג בחנויות הספרים ומגיע במשלוח אישי עד לבית]).
עם הזמן פיתחתי חוש לזיהוי מצבי הצבירה השונים שלה. זה משהו בהליכה, במבט, בהמהום, בבוקר טוב שפותח לה על הבוקר תעיניים.
מצב צבירה ראשון - ח-תו-לה.
מתי שהכפרה שלי נכנסת למצב ח-תו-לה, ישר מתחיל לדגדג לי בידיים ובלשון, למה אני יודע שעוד רגע היא תישכב לי על המזרון תיצמד אליי עם האחורה שלה כאילו במקרה, ותחכה. למה ח-תו-לה, לא צריכה לעשות שום דבר חוץ מליצמד עם האחורה שלה לחתול. ישר נהיה לי ריר בפה ואני ישר בולע אותו למה זה לא מכובד לביא עם הלשון והשפתיים על העורף שלה ולמלא לה אותו בריר. ככה אני מתחיל בעדינות עם החתולה, מלטף לה תגוף עם הידיים ובינתיים מלטף לה תעורף עם השפתיים שלי. כמו ח-תו-לה אמיתית היא מתחילה לביא אותה בגרגור שמשגע לי תקצב אבל לאט בשביל שהגרגור יהפוך ליללות של ח-תו-לה שרוצה תגבר שלה בדיוק ברגע הנכון.
אבל מה, איך שהח-תו-לה, מתחילה לשנות תגירגור ליללות, היא משנה מצב צבירה.
מצב צבירה שני - סופה.
ישר איך שהכפרה עוברת מח-תו-לה לסופה כל הבית מתחיל לרעוד. המיטה מתחילה ליזדזע כאילו יש רעידת אדמה וכל מה שיש על המיטה עף לרצפה למה צריך מקום. בסופה אמיתית הבן אדם שם עליו מעיל אבל בסופה הזותי לא צריך בעיקרון, אז גם כל מה שהיה עליי ועל הכפרה יורד למה זותי סופה שצריכה בשביל ההזנה לרגיש תגוף שלה נצמד לגוף שלי ומתחיל לעלות באש. ככה זה, סופה מיוחדת במינה שאי-פשר לדעת בה איפה מתחיל הגוף שלי ונגמר הגוף שלה. מתי שהמצב צבירה של הסופה נכנס בכפרה אני ישר מתחיל לאבד תראש, למה בחיים שלי לא ראיתי סופה שהופכת תאישה למשהו שכאילו ירד לך מסולם יעקב.
ככה שנינו בסופה של אש ותמרות עשן (מהסיגריות שבין לבין), ואז פתאום נכנס מצב הצבירה השלישי.
מצב צבירה שלישי - לביאה.
אם נכנסתי עם ח-תו-לה למיטה שהפכה לסופה, פיתום בדיוק בשנייה שהסופה מתחילה לצעוק מומו אתה מלך, היא עוד פם משתנה לי ועכשיו ללביאה.
ישר אני מכניס תכל השרירים שלי למצב צבירה של מוכנות ספיגה למה תוך שניות העור שלי בגב מתחיל לעלות באש מהשריטות שלה והכתף שלי נתפסת לה בין השיניים למה כשהלביאה שלי גומרת היא צריכה לנשוך. ולא עזר לי שיבאתי לה סרטים של נשיונל ג'אוגרפיק ויראתי לה שזה האריה שתופס בשיניים תלביאה שלו, היא תמיד תופסת ראשונה.
אבל מה, שאני יביא לה אותה בטענות? שתנשך הכפרה, רק שתנשך 😄
לפני 18 שנים. 8 ביולי 2006 בשעה 9:14
נתחיל מסוד ידוע:
אני כותב רוק, מלחין רוק, ושר רוק.
החלטתי שהגיע הזמן לצאת עם החומר שלי.
לפני שמקימים להקה מוצאים את מי שיוביל את הלהקה עם גיטרה מובילה.
אז זה מה שאני מחפש:
נגן גיטרה מובילה שמנגן על אקוסטית ועל חשמלית, שיודע גם לעבד ושרוצה לצאת להרפתקה מוזיקלית.
המטרה: לצאת להופעות + להקליט דיסק עם הזמן. בהתחלה נהיה שנינו ולאט לאט נוסיף נגנים נוספים.
המעוניינים מוזמנים לשלוח אליי הודעה פרטית.
* כל האמור מתייחס כמובן גם לנגניות.
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 9:25
הפרק הקודם: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=43114&blog_id=14011
1988
מה בא לך לעשות? שאלתי כשהתעוררנו בתשע בערב.
צריך לעשות?
אני יכול לבהות בך, ללטף אותך ולזיין אותך שעות מותק, אבל בקצב הזה תוך יומיים תבכי שאת משתעממת.
אתה לא עייף מהשיפוצים?
זו העבודה שלי ממי, אני רגיל לעשות אותה למרות שהקירות המתפוררים שלך דרשו קצת יותר צומי מהרגיל.
אני יודעת מה בא לי. אמרת ונשכבת מעליי, בא לי... נגסת לי בצוואר, בא לי שנתלבש ונצא לבית קפה. בא לי לשתות קפה הפוך. אמרת והתחככת בזין שלי שנעמד מיד כשנשכבת מעליי, בא לי שנחכה עם התשוקה שאני מרגישה אצלך מבעד לסדין עד שנסיים את הקפה ההפוך. ואז בא לי שנחזור לפה ושתזיין לי ת'צורה.
את בטוחה שאת רוצה לחכות עד אז? שאלתי והצמדתי את האגן שלך אל שלי.
לפעמים שווה לדחות סיפוקים. צחקת וקמת מעליי, אני הולכת להתקלח, אתה לא מצטרף אליי כי ברור לי מה יקרה אם תצטרף. חכה קצת סטאד שלי.
שלך? שאלתי מחייך.
חסר לך שתהיה של מישהי אחרת, תיזהר ממני, אני רכושנית. איימת מחייכת ונעלמת בחדר המקלחת.
נשארתי לשכב עוד כמה דקות מעשן לי סיגריה ומביט בעשן שהיתמר אל הקירות הסגלגלים. הרגשתי נפלא לשכב על המיטה שבתוך עשרים וארבע שעות הפכה לשלנו.
קום עצלן, שמעתי אותך קוראת לי מהמקלחת.
יש לה עיניי רנטגן. רטנתי וקמתי להתלבש.
זרקתי עליי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, נעלתי את מגפי החצי והרגשתי נפלא כשעלית מאחורי על האופנוע לבושה בג'ינס כהה ובחולצה מבד שלא הכרתי, שהתנופף ברוח וחשף עוד יותר ממה שהמחשוף שלך תכנן לחשוף. נסענו ליפו העתיקה ושם ישבנו מול הים בבית קפה שהאיר היטב את פנייך מולי.
ברור לך שכל העולם מקנא בי עכשיו ושאני אצטרך להתחמש כדי לחסום גברים אחרים מלהתקרב אלייך. אמרתי כשחבורת צעירים התיישבה בשולחן שלידנו.
ממי, אתה מה זה משוחד. צחקת.
אולי משוחד, אבל בפעם הראשונה בחיים שלי אני מאוהב, ואני מתכוון לשמור עלינו. צחקתי בחזרה.
הנחת את ידך על ידי וליטפת אותה על השולחן.
מאוהב זו מילה גדולה, לא?
לא. זו מילה אמיתית. אמרתי ושילבתי את אצבעותינו. זו מילה שאני מקווה שיום אחד תוכלי לומר גם עלייך. אבל אל תילחצי. את פשוט עוד לא יודעת שאת מאוהבת בי. אני רגוע אם את רגועה.
אז שנינו רגועים. חייכת ונשאת אליי את עינייך.
אף פעם לא ראיתי עיניים שדומות לשלך. כל הטוב שבעולם הזה התקבץ לתוך עינייך. טוב, וחום, ועצב, וחיוך, וחומה קטנה שאמרה לי: אני פוחדת.
רציתי לחדור את הפחד ההוא. רציתי לסלק מהעיניים שלך את העצב ולהפוך אותן למאושרות כשאת מביטה בי. לא ידעתי מה יצר את מה שראיתי בעינייך, אבל הייתי נחוש לגלות.
כתבתי לך שיר היום בין מריחת צבע לטבילת מברשת. סיפרתי לך.
לי? מה כתבת?
אני אשיר לך בבית, זה שיר עם לחן. הסברתי.
מחרמן אותי לשמוע אותך שר. חייכת.
אז אני לא אפסיק לכתוב לך. הבטחתי, תמיד ידעתי שהשירים הם הדרך המהירה ביותר להכניס אישה למיטה.
מניאק. צחקת ולגמת מהקפה.
מניאק שחולה עלייך. לגמתי משלי.
בפעם הראשונה בחיים שלי טיילתי על החוף מחובק עם בחורה ולא רק כדי להשכיב אותה. בפעם הראשונה התעניינתי באמת בדברים שסיפרה לי האישה שפסעה לצדי. בפעם הראשונה התאמתי את צעדיי לשלה כדי לא לגרום לה להיחפז, ולא חשבתי תוך כדי שהאיטיות גוזלת מאיתנו דקות של זיון שאחריו אוכל להסתלק אל דירתי. יכולתי להמשיך לצעוד לצדך למשך שארית חיי. להקשיב לקול החם ולמילים הנבונות שיצאו מפיך, להתמכר לפרצי הצחוק הקצרים שהצלחתי לגרום לך לצחוק, ולחום הגוף שלך שנצמד לשלי.
בבוקר התעוררנו מחובקים. בשישי אין צורך למהר ולצאת מהמיטה, ושנינו ניצלנו את האפשרות הזו בצורה הטובה ביותר. לא יכולתי לשבוע מהאורגזמות שלך. כשצרחת, כשהשתוללת מתחתיי, כששרטת לי את הגב עד זוב דם... הרגשתי שהנשימות שלי קוראות בשמך ושלעולם לא אוכל להתרחק ממך מרצוני החופשי.
תגמרי ת'קפה וקומי להתלבש. אמרתי לך, אנחנו נוסעים לקנות לנו כלב.
מאיפה זה בא עכשיו?
תשמעי, כבר לפני שנים הבטחתי לעצמי שכלב אני אביא הביתה ברגע שאני ארגיש שיש לי בית. אנחנו יחד כבר כמה? יומיים וחצי? הייתי אומר שיש לנו בית. עכשיו צריך כלב שישלים ת'תמונה. הסברתי.
יש לי say בעניין? שאלת.
את יכולה לומר באיזה צבע את מעדיפה ת'כלב, ואני אתן לך לבחור לו ת'שם.
אה, ככה זה?
נו ברור לא? אישה, גבר, כלב. עניתי.
טוב, נלך לקנות כלב. נאנחת ביאוש מזוייף.
נסענו לתנו לחיות לחיות. השאלתי מחבר מכונית כדי שהגור שנבחר לא ימות מפחד על האופנוע. אני חושב שהוא כמעט מת מאושר, כשהוא שכב לך על הברכיים מתמכר לליטופים שלך.
מבין שלל גורי הכלבים שהיו שם בחרנו בלברדור מעורב. אני רציתי את השחור אבל בחרנו בלבן. את בחרת ושנינו התפוצצנו מצחוק כשהוא ליקק לך את כל הפרצוף בהתלהבות.
אני כבר רואה שמתפתחת כאן תחרות על הלב שלך. הזהרתי.
אבוד לך, אני מאוהבת. צחקת ונישקת את הכלבלב.
אני דפוק באמא שלי. גנחתי ביאוש. הייתי צריך לדעת שהסכנה לא תבוא מגבר אחר אלא מכלכלב.
רצית כלב, קיבלתי כלב. עכשיו תתמודד. צחקת.
טוב נו, תבחרי לו שם. עניתי.
תן לי עשרים וארבע שעות ואמצא לו אחד. אבל עכשיו, תועיל בבקשה ללחוץ על הגז, לא בא לי לטבוע בשתן שלו בדרך הביתה.
ככה נכנס ליאו לחיים שלנו. קראת לו על שם ליאונרד כהן, שהיה מהזמרים האהובים עלייך. מהר מאוד גילינו שלליאו הייתה היכולת להימצא תמיד במקום הכי לא צפוי כך שתמיד התנגשת בו, ושהוא אהב להתקלח. לא משנה מי מאיתנו התקלח באותו הרגע, ליאו תמיד היה קופץ אל תוך האמבטיה ומתענג על המים הזורמים. אם שנינו התקלחנו יחד, דבר שמנע ממנו להצטרף, הוא היה נעמד מחוץ לאמבטיה ונובח בתסכול. לפעמים זה היה קצת מפריע להתרכז.
1991
בפעם הראשונה הלכתי מכות בכלא כשמוסה החליט לאמץ לו גופיה שלי שתליתי לייבוש אחרי הכביסה. מוסה היה פעם משה, סוחר סמים שישב על הברחת הירואין לארץ. היה לי ברור שאני עומד מול מבחן. שאם אשתוק אהפוך לסנג'ר ושאם אלחם בו יכסחו לי ת'צורה. לא היו לי הרבה ברירות. נכנסתי בו כמו מטורף במכות רצח. תוך דקות התגלגלנו על הרצפה כשאחד הסנג'רים עומד ליד הדלת ושומר שסוהר לא יבוא. אחרי כמה דקות כשכבר חשבתי שאני עומד לנצח, התנפלו עליי שניים מהעובדים של מוסה שהיו בתא. הם העמידו אותי מולו כדי שאחטוף ת'פיצוצים של החיים שלי לבטן ולפרצוף. בעיטות, אגרופים, בעיטות... כשהוא סיים איתי שכבתי חצי מת על הרצפה, אבל ידעתי שזכיתי בכבוד. מוסה זרק עליי את הגופיה ועלה לשכב לנוח על המיטה שלו. אני גררתי את עצמי אל שלי.
כשהסוהרים שאלו מי היכה אותי שתקתי. כשהם יצאו מהתא מסר אליי מוסה קופסת מלבורו. זכיתי בהערכה שלו. מאותו הרגע אף אחד לא ניסה להתנכל לי.
לפרק הבא: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=49344&blog_id=14011
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 0:13
הפרק הקודם: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=43105&blog_id=14011
2010
הרבה שמות ופרצופים עברו לידי בתשע עשרה השנים שאני כאן. אומרים שהסיגריות הורגות. אם זה היה מדוייק, כל אוכלוסיית הכלא הייתה אמורה למות מסרטן בתוך שנה עם כמות הסיגריות שרצה פה. אסיר ממוצע מעשן שתי קופסאות ביום, וזה בלי לחשב את כמות הסמים שחלקם מריצים. לפעמים עישנתי איזה ג'וינט אבל בהירואין לא נגעתי. טוב פעם או פעמיים בשבירות הגדולות שלי עישנתי גם את זה, אבל לא מעבר לזה. אני שונא ת'תחושה השיקרית שהוא יוצר לך.
בחדר אליו הוכנסתי שוכנו אסירים שנחשבו למסוכנים. כאלה שישבו על שוד או רצח. כמעט לכל אחד מהם היה סנג'ר צמוד. הייתי בטוח שינסו לתקוף אותי, הכנתי את עצמי למאבק, אבל אולי בגלל חומרת המעשה שלי קיבלתי כבוד. אחד הסנג'רים הצטווה לפנות את המיטה שלו ולעוף לישון על הרצפה. בלי שאומר מילה על עצמי, הוכנסתי לחברה הגבוהה של הכלא - החברה שאף אחד לא מעז להתעסק איתה.
בחמש וחצי נדלקים האורות, בשש ספירת בוקר. עשרים גברים בתא אחד מנסים להספיק להשתין, לחרבן ולצחצח שיניים לפני שהסוהרים סופרים אותם. עד שבע אוכלים ואז חוזרים לתאים. בני המזל הולכים לעבוד בניקוי ברגים או בעבודה יצרנית אחרת. רוב החבר'ה שלנו הוחזרו לתא, ארבעה מאיתנו יצאו לעבוד.
על קפה שחור שחולק בין החבר'ה התחלנו בהיכרויות. כל אחד מספר איך קוראים לו ועל מה הוא יושב. יש הרבה הומור במקום הזה, בניסיון של הכלואים להפוך את המציאות לקצת יותר אפשרית. לאט לאט הפשרתי. הבנתי שאני לא בסכנה, שהאנשים קראו בעיתונים על המקרה שלי ושחלקם אפילו רוכשים לי עליו כבוד. הכבוד הזה עזר לי לעבור בשלום את לילות האימה שנמשכו כמה חודשים, בהם התעוררתי כמעט כל לילה צועק מבועת.
היום אני כבר ישן בשקט. יש משהו מגונן בקירות שסוגרים עליך. אתה יודע שאתה לא יכול לצאת, אבל שגם לא יכולים להיכנס אליך. אתה מוגן, אתה יכול להתפרק כמעט כמו באשפוז בבית משוגעים. אף אחד לא יחשוב שאתה מוזר אם תתחיל פתאום לצרוח את הכאב שלך. אתה צועק וקירות הבטון האפורים סופגים אליהם את הצרחות כפי שהם סופגים את עשן הסיגריות.
אין אסיר שלא נשבר בתקופת המאסר שלו. ראיתי גברים שלא בכו כשירו בחברים הכי טובים שלהם, מתמוטטים בבכי כשהאישה הגיעה לביקור וסיפרה שהיא השאירה את הילד בחוץ כדי שלא יראה את הכלא מבפנים. כולנו בכינו, כולנו צעקנו, וכולנו התעלמנו ממי שבכה וצעק כדי לאפשר לו את הספייס לשחרר את הבדידות. רק אחר כך, כשהמשבר היה עובר, היה אחד מאיתנו מכין קפה שחור, מדליק סיגריה ומתיישב לשחק שש-בש עם מי שראו לו בעיניים הכבויות מעייפות שהמשבר כבר מאחוריו.
לכל תא היה המנהיג שלו. אצלנו המנהיג היה שמשון אלמושווילי שישב על שתי רציחות של מתחרים בשוק השחור. ככה זה, לפי הפז"מ שקבע לך השופט הייתה נקבעת המנהיגות. שמשון היה לוקח לו מעשר מכל חבילה שאסיר קיבל. זה היה הנוהג.
כשהתחלתי להתארגן בפינה שלי בבוקר, נקש שמשון באצבעותיו לעבר התמונה שלך שהדבקתי על הקיר שליד המיטה שלי. הוא רצה לראות אותך. במשך דקה ארוכה הוא הביט בתמונה, מנסה להכיר אותך על סמך החיוך ששלחת אליי כשצילמתי אותך בטיול שלנו בפריז. ואז הוא החזיר לי אותך מחווה בראשו אל הקיר, וכאילו אמר לי בתנועתו שמותר לי להצמיד את תמונתך ואת הזכרונות ממך מעל למיטה שלי.
מאז ליווית אותי בכל תא אליו הגעתי. תמיד תליתי את תמונותייך בזווית בה אראה אותך מכל פינה בחדר. כולם ידעו שאל התמונות האלה עדיף להם לא להתקרב. זו הייתה חלקת השפיות שלי בכלא. אסירים מכבדים חלקות כאלה של אסירים אחרים.
1988
כשחזרת הביתה למחרת בערב מהמערכת, חדר השינה כבר היה צבוע בסגלגל שהתאים לתמונות שתלית על הקירות ואוכל סיני שהזמנתי, כשהתקשרת לספר לי שאת בדרך הביתה, חיכה לנו על השולחן.
היית עייפה מיום מורט של ויכוחים עם העורך האחראי הישיר עלייך שלא הבין מה מעניין כל כך בקבוצת הנשים האקטיביסטיות שהפגינו מחוץ לבית המשפט נגד פסק הדין שנתן שופט במשפטו של אנס מקומי. פסקי דין כאלה היו מעשה יומיומי, אבל את, נחושה לפרסם את הכתבה, הלכת וראיינת אותן ואת הנאנסת, והבאת לו כתבה ממנה הוא לא יכל להתעלם.
היה לך חיוך של ניצחון כשנכנסת הביתה. חיוך מנצח ועייף.
אל תהפוך לעיתונאי. אמרת לי כשהתיישבת ליד השולחן נוגסת מהאגרול.
אני? אני סתם כותב שירים לאישה שעד שלשום לא הכרתי וצובע דירות. הרגעתי אותך.
כשסיימת לאכול הסטתי את הכיסא שלי כך שאשב מאחורייך ועיסיתי את כתפייך.
יום קשה? שאלתי.
יום מתיש, אל תשאל. ענית. כל מה שאני רוצה זה להיכנס למקלחת ואז למיטה. אני רוצה לשכב עירומה בין הסדינים, לשים מוזיקה ולקרוא. אני רוצה לנוח. לא לחשוב על זה שאתה כאן עכשיו, לא להתעסק בלשעשע אותך. אני יודעת שעבדת קשה ושחיכית לי, אבל אני חייבת אותי לאיזו שעה. אמרת והשענת את ראשך בעייפות על חזי.
לכי להתקלח יפה שלי, אמרתי לך, אני אסדר את המיטה. ננוח יחד. לא כל דקה חייבת להיות מוקדשת לפעילות בינינו.
זה לא שאני לא רוצה אותך. ניסית להסביר.
אל תסבירי, ביקשתי ממך, את רוצה אותי אבל צריכה אותך עכשיו. יהיה מספיק זמן בשבילנו. עוד לא סיפרתי לך אבל אני מתכוון להישאר איתך לעוד המון זמן.
החיוך שלך היה שווה לי ימים של עבודה לא רק בצבע אלא גם בזחילה בצינורות ביוב מצחינים. הוא האיר לי את החדר ואת הלב. חמש דקות אחרי שנכנסת למיטה לקרוא נרדמת. הפעם, גם אני נרדמתי איתך.
לפרק הבא: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=43145&blog_id=14011