כמעט אחרי החגים. אני צוברת עוד קצת תסכול פולני כדי שישאר לי מספיק כוח למשוך ולדרוך על העבדים שאני רוצה לזרוק אבל מרחמת עליהם שיתאבדו לי בערב ב' כסליו. אולי אפילו אצליח לבעור על הדלק המאובן הזה עד חנוכה. ואז להצית בטעות את המרתף. הבית חסין לאש, חום, קור, ורטיבות.
הערבה הבוכיה שלי שוב ממלמל משהו שנשמע בין תפילה לדיבור מתוך שינה, שוב שזרתי אותו לזר ביחד עם ענפים קוצניים למיניהם , נגמרו לי הדרדרים והסרפדים, ערבבתי חומרי ניקוי מהארון של השכינה, שפכתי לו על העור, ונעלתי אותו מתחת לכיור. חזרתי מעוד יום עבודה מאפיר, ליצור את מיטב יצירתי לפני שעוד שנה בבית ספר לאומנות תצליח ליאש אותי עוד קצת, ומצאתי אותו נראה כמו התבליט באדום ארגמן וסגול שפולוק כנראה לא עשה.
לקחתי אותו לבית חולים, נטשתי אותו בפתח, והרהרתי על הרופאים המטורללים שהייתי זוכה לפגוש אם ערבה היה מחכה עם היבבות עד לשלוש בלילה. התגעגעתי לשיחות שלהם מעבר למסדרון על ערביות שמנות,וזממתי על פגישתי הבאה עם מושא תסמונת מינכהוזן בי פרוקסי שלי, קרי ערבה, עת יובל חבול שנית וינטש על הסף.
הרפתקאות ליליות שאפילו פון טרייר לא חלם עליהן, כולל ביורק כפסקול, למרות שהיא מאוד מאכזבת אותי בשנים האחרונות.
נמאס לי כבר מהאלבום של ה אילז. וגם של הסולן של הטינדרסטיקס. המלצות?
אמרו לי שהיתה הופעה טובה של גבריאל בלחסן, ושהוא יכול להתאים לי כעבד.או לפחות כמוסיקת רקע. אבל פספסתי אותה. מחכה להזדמנות. אביתר בנאי נשוי וחזר בתשובה. מה נשאר?
לפני 18 שנים. 24 באוקטובר 2005 בשעה 2:18