מות האהבה

התמונה של פריחת הדובדבן בקיוטו רודפת אותי.
עלי הכותרת העדינים של הפרחים מחייכים אלי חיוך מבוייש מהדסקטופ.
לבן צח כשלג,
מנקד רחובות קטנים,
גני טחב משתפל, וחצץ גרוף בידי נזיר חייכן.
אנשי עסקים קשוחים
מפלצות יאקוזה מקועקעות
קומיקס אלים ושוביניסטי בטראם או בתחתית.
נשים כנועות
מארחות חדות מרפקים מבת ים
ומלכה אצילית וחרדה מעט אחת, משוטטת בארץ האפשרויות הבלתי המוגבלות של דמיונה,
חוככת בדעתה על הקשיים הצפויים לה,
אבל כל קושי מתגלגל להיות עוד רעיון להתעללות חדשה ומשעשעת
אולי אקסצנטריותי תהיה לי יתרון.
אהפוך לאנדרגראונד אייקון, אצייר קומיקס פאםדום ואמכור אותו לנערים בישנים ומלאי הערצה ברחוב.
יאקוזונים כפולים מגובהי ירכינו ראשם למולי בחושך כשאיש לא רואה.
יהיה לי אוסף עניבות שהעניקו לי במתנה ראשי חברות ואבצע בהן קשירות אומנותיות מרהיבות שמוריקמי ישתמש בהן למלא את מעיין השראתו המידלדלת,
ויחליף את הפרחים המחייכים ואובייקטי הפדופיליה דמויי הילדות במנכלי"ם מעונבים בעור שחור קשורים בשלל צורות גאומטריות.
אצרוב על עורם פרחי דודבן ושזיף.
האם ישנם פרחים אדומים ביפן?
עורם הצהבהב יוריד, ואחר יאדים.
הצהובים הם הסינים בעצם.
טוב, את מסע הכומתה של העבדים המפרך בחומה הגדולה, בפרק הבא, ובו אתבונן בהם בולעים עקרבים חיים בשקיקה.
עוד פנטזיות בהמשך
ושתי הבחורות שהבטיחו לי סיפורים משם עוד לא ענו לי
מידע, מישהו?
שיחזור סצנות מחג שמח מיסטר לורנס, ואני בתלבושת רונין וחרב מפורים בידי
הן קטלניות חרבי הסמוראים מייד אין צ'יינה האלו