הבלוג של נשמה וכפרה

ימים מוזרים עוברים עליי עם מומו. מאז שניצחתי את נשמה ושכבתי איתה, מאז שהמתח ירד אחרי שאזקתי את מומו והבהרתי לו שאני אשה לצידו ולא מתחתיו, אני מוצאת את עצמי במין שמחה פנימית שלא הכרתי. אני צוחקת יותר מאי פעם, מזדיינת יותר מאי פעם ולראשונה, נהנית מהחיבוק של אחרי ומלישון ביחד.

בעבר גברים היו עבורי כמו פאקמנים שצריך להוריד עם האנטר. שכבתי עם כמה שיותר, בשביל הכיף, בשביל האינטרס או סתם כדי להפיג מתח מיני. עם מומו זה פתאם כל כך שונה שזה מפחיד.

לקחתי אתמול את כל החבורה לבית קפה כפרי באזור השרון. שולחנות עץ, מזרונים נעימים על ספסלים מעוצבים. צחקנו, היה שמח, נשמה ואני עשינו עיניים לתענוגם של הגברים. הגישו לנו את ארוחת הבוקר. מומו ישר אמר שאומלט נראה לו בדיוק כמו חביתה ואלה סתם פלצנים. ז'קי צעק שמה זה לחמניה אחת לכל בן אדם ומה זאת הקמצנות הזאת ויאללה שיוציאו מיד פיתות ולאפות וחלות של שבת. נשמה ואני רצינו לקבור את עצמנו באדמה מרב בושה, אבל בסוף החלטנו לצחוק על הכל ונהנינו. אני רק חושבת שאם פעם אצטרך לקחת את מומו לאחת מההשקות הרבות שאני מוזמנת אליהן והוא יקריץ לי כזה משפט, השם שלי ימחק לנצח מרשימות המוזמנים. מה אני עושה בכלל עם הגבר הזה, חסר ההשכלה הרשמית, בוגר כלא רמלה לדורותיו
ובעל המראה העברייני בצורה שבלתי משתמעת לשתי פנים?

אתמול הזדיינו בלי סוף. פעם ראשונה שגבר מצליח להפיל אותי מהרגליים. היתה אינטימיות, היתה שמחה, היו ליטופים ואז הייתי חייבת לומר לו: "מומו מאמי שלי, אתה זוכר שזה רק לעוד שלושה ימים, נכון?"

מומו הביט בי בהלם: "חשבנו שגמרנו עם הקטע הזה. אמרנו שזה ניסיון לשבוע, לא אמרנו שאת צריכה ללכת. טוב אם את רוצה לחזור הביתה אני יחזור אתך".

נשמתי עמוק ועניתי: "מומו, אני חתולת רחוב, לא מתאים לי להיות חתולת בית. אני לא בנויה למחוייבות הזאת, אני לא בנויה להיות עם גבר אחד ואני בטח לא בנויה לפעול כל הזמן תוך שיקולים על כבוד של מישהו אחר".

מומו נמתח: "הזין שלו מומו לא מספיק לאשה שלו? את צריכה שאני יביא בך את כל שכונת התקווה כדי שתיי מרוצה?"

"מומו זה לא העניין של הזיון. נפלא לי להזדיין אתך, אבל אני צריכה את הספייס שלי, את החופש שלי", עניתי.

"ומי ישמור עלייך בלילה כשאת מפחדת? מי יחבק אותך כל לילה כשאת חוזרת מהעבודה שלך?", הוא שאל

"מומו, אני לא מפחדת מכלום. ממה יש לי לפחד? אתה לא יודע שחתולות תמיד נופלות על הרגליים?", שאלתי.

"בטח שאת מפחדת מאמי שלי, את מפחדת מאהבה. אבל אין בעיה מאמי, יש לי שלושה ימים להוכיח לך למי את שייכת, למי הכוס שלך שייך. למה הוא מכור, זה לא ירצה יותר שאף אחד אחר יגע בו חוץ ממומו, מהידיים של מומו, הלשון של מומו והזין של מומו. כל החיימים נשים נלחמו עליי, לא נורא פעם אחת אני יריב על אשה, למה את שווה את זה".

ניסיתי להתווכח, אבל הוא פתח לי את הרגליים והתחיל לשחק לי בדגדגן עד שהתחלתי לגנוח ולהימתח ולהשתולל. "למי הכוס הזה שייך שרמוטה שלי?", הוא שאל. "לך, רק לך!", צרחתי, אבל רק בגלל שרציתי לגמור. "למי הכוס הזה מכור?", "הכוס שלי מכור לך, שייך לך, אני השרמוטה שלך", צרחתי לו יותר חזק, אבל רק בגלל שידעתי שאם אני לא מודה הוא לא ממשיך לזיין אותי.
ואז הוא חדר אליי ולא הפסיק עד שצרחתי לפתע שאני אוהבת אותו. לא יודעת מאיפה זה בא לי.

"כל חתולת רחוב רוצה בית מאמץ", מומו אמר, "גם החתולה שלי והחתולה שלי יודעת מי היד שתלטף אותה ותעניש אותה", הוא סיכם ואמר "בעוד שלושה ימים את לא תרצי ללכת לשום מקום. את שלי, את רק עוד לא יודעת את זה".

קשה לתאר מה חשתי באותו הרגע, אבל לומר שחשתי מרקדת על גג פח לוהט יהיה קרוב ביותר למציאות. החום, הנעימות, השריפה, הרצון לקפוץ ולברוח כל עוד אפשר.

כן, אני מאוהבת במומו אוחיון. לא, אני לא יכולה לאפשר לעצמי להשאר אחרי השבוע הזה. יש לי חיים לחיות, יש לי חופש שאני לא מוכנה לוותר עליו, יש לי קריירה ויש לי שם. פעם מומו אוחיון יהיה רק עוד סיפור על אחד משורת המאהבים שלי. אבל היום הוא צובט לי בלב.