לפני 21 שנים. יום שישי, 11 בנובמבר 2005 בשעה 11:23
בקיצר, ארזתי את כל הבגדים ועזבתי את הבית ונסעתי להורים שלי, שלא הבינו מה אני עושה אצלהם בחדר ילדים ולא בבית של האיש הזה שמביא להם שמפניה ופינוקים. לא רציתי להגיד להם מה אני חושבת על הבת הקטנה שלהם, אז בצעד קיצוני וחד פעמי סתמתי את הפה.
ישבתי בבית ובכיתי כמו משוגעת ובכל פעם שז'קי התקשר אמרתי לו שאני מצטערת אבל לא מתאים לי לחיות בהרמון ועוד שהאשה השניה שלו היא אחותי הקטנה וז'קי נשבע לי שהוא אוהב אותי וזה לא ישנה כלום באהבה שלנו ואני מסתגרת ומתנתקת ולא מקשיבה למילה.
ככה עברו שלושה ימים שהשחור היה בהם גוון ורדרד של גלידה פטל. בסוף אתמול ז'קי התקשר ובפעם הראשונה בחיים שלי שמעתי אותו בוכה כמו ילד שלקחו לו תסוכריה על מקל.
וז'קי בוכה ואומר לי שאני האוויר שלו ושהוא לא יכול בלעדיי ודי שאני אחזור הביתה ואני שואלת מה עם ההיא וז'קי מבטיח לי שהוא לא יגע בה עד שהיא תגדל, אבל שהוא מאוהב גם בה וכשהיא כן תגדל הוא דווקא יגע. אמרתי שאם ככה אני לא חוזרת הביתה, אבל ז'קי שכנע אותי להגיע רק לפגישת פרידה.
איך שהוא יצא שאת הפגישת פרידה הוא רצה לעשות במיטה ואיך שהוא יצא שזדיינו כמו שני שפנים שלא ראו גזר שבועים ואז ז'קי אמר לי שבכלל אין לי בחירה שאני שלו והכלבה שלו והזנזונת שלו והבעיה איתי ששחררו לי את הרצועה אז עכשיו הוא הולך להחזיק לי אותה קצר כמו הפתיל שלו (הפתיל של העצבים אל תתחילו לזלזל, הפתיל האחר דווקא ארוך).
וזה העונש הראשון שקיבלתי על זה שהעזתי להטיל ספק באהבה של האדון שלי. אני מקווה שהוא יצא מרוצה, כי אני מה זה מתפדחת מחוסר העקביות שלי וגם מזה שאם אני כבר כותבת אני רוצה מיליון תגובות ואתם קשה לכם אפילו להזיז את העכבר לכתוב איזה משהו וללחוץ אנטר.
שבת שלום ומבורך ואל תשכחו להדליק נרות.