ווידויים מהתחתית

לא כי אני חלשה וקטנה, בדיוק להפך.

להיות חזקה וגדולה בשביל כולם אומר שלא נשאר לי הרבה זמן וכוח להיות בשביל עצמי.

לא קרה שום דבר מיוחד, מיגרנה + טרום מחזור, וכל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ושמישהו אחר ידאג להכל.

מי שאני כשאני איתך.

שבת מושלמת ביער :)

הייתי האלואיין ורוד-סגול 

אני עורמת אותן בערימה אחת, או מקטלגת אותן ברשימה, בקופסאות נפשיות, ומביטה בהן בעיתות משבר. קצת לראות את עצמי מרגעים אחרים, דרך עיניים אחרות.

אוספת אותן אלי, תחמושת לירות בחזרה במחבלת הפנימית שרואה רק את המטלות הלא עשויות, את הכישלון ואת הנטייה לחדול.

פעם הייתי וינסנט, רומא, רנסנס.

היום אני האוצר.

מה הן המחמאות הכי טובות שלכם? מה אתם אומרים במקומות היפים שלכם?

והמנוי נגמר עוד שלושה ימים. נראה לי ראוי לכבד אותו בתמונה פשוטה-

לבאנה עם רימונים, שקדים ותבלינים

אני כן מאמינה בדיאלוג, ולכן לא דיווחתי עליך. דווקא חבל שאי אפשר לסיים את הדיון בצורה בוגרת (ובלי לקרוא לאנשים סתומים).

ואז יש ימים שאני מאמינה שאני לא אהובה/נחוצה/מעוררת פליאה.

או שאני מרגישה כמו שואב אבק ישן ושימושי, כשאתה בכלל שמת עינך על איזה שואב אוטומטי, איזה irobot שגם עושה פאנלים.

אתה עדיין תשתמש בי מידי פעם, עם טינה ניכרת, ואתה לא תדאג לנקות אותי אלא אם זה כבר מפריע לפעולה שלי, אבל אתה תמשיך לחלום על המכשיר המשוכלל שהוא 100% לא אני.

בחלונות מוגפים, בבלגן שלי, במזגן שלי, בעירום שלי, אני לא חושבת על היער.

אני חושבת על המטלות הבאות, ועל הטרחה שבלצאת החוצה בחום הזה, לנהוג את זה, לארגן את זה...

ואז כשאני ביער אני תוהה למה לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור אליו?

מי צריך מזגן בצל הזה שמרצד עם הרוח? 

האוויר, הרוח, הצומח והחי מסביב, הם שווים את הטרחה הפעוטה שבלהתלבש ולצאת. וזה כל מה שצריך, להתלבש ולצאת (ואולי בקבוק מים קרים).

מכל החלום מה שנשאר זה הריח של הלחם, וההרגשה שהכל יהיה בסדר.

הכל בסדר, ויהיה אפילו יפה יותר, וגם לחם.

כשאתה כבר לא צריך אותי, וכשאני כבר לא חדשה לך, האם עדיין תהיה פה גם מחר?