ווידויים מהתחתית

אני בטוחה שגם הבית של המכשפה הרעה הריח כמו הבית שלי, כמו פאנקייק ומייפל.

למרות שאני מכשפה

בגלל שאני מכשפה

בגלל שאתה חוטא

*שמות כ"ב, י"ז

"מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה"

אני לא זוכרת כמעט כלום, לכן זה לא ממש חלום, או חלומות, זה רק שברים.

היה הבירוקרט שאמר לי שהוא מוכן להחזיק את הרוחות, לשמור עלי, עד שאביא פעמונים. את הרוחות אפשר ללכוד הפעמונים, הוא אמר.

ואז ההורים שלי אמרו לי לא לוותר על הדברים הקטנים, להילחם גם על הרגעים הכי פעוטים, ולהיות אמא על מלא.

ואז הם גם אמרו לי שלא הכל כמו שהוא נראה, ואני לא צריכה לסמוך רק על מה שנראה לי.

-

כל כך כללי, ואולי אלו בדיוק המסרים שאני צריכה עכשיו. לדייק. לא לוותר.

נ.ב. גם היה מטר מטאורים. כמה משאלות ביקשתי על האנשים שלי. מיליון.

איזו פחדנות.

כנראה שזה המון לבקש, גם אומץ וגם לב וגם שכל וגם הביתה.

נשארתי בלי כלום. המון המון חומר ומעט מאוד אני. סתם, כי אני פחדנית. כי נכנעתי ללחץ. כי נכנעתי לטובת הכלל. למה שהגיוני ומחושב.

נכנעתי ואני לא אקח את הסיכונים כי... גם אם אתייבש מבפנים, לפחות יהיו לי ארבעה קירות.

השארית האחרונה מהחלומות שהיו לי שנה שעברה עכשיו גוועה ומתה.

אתה תשאל- איפה היית כל חיי?

ואני אגיד-

הייתי כאן תמיד.

חיכיתי לך.

עצמית

זה התחל ממסיבה בלילה, שני בחורים התחילו איתי בו זמנית, ושאלתי אחד מהם למה הוא מתחיל איתי, שכביכול אנחנו מכירים מהילדות, אבל מעולם הוא לא ניסה. הוא אמר שסתם התחשק לו. רגע אחרי אני רואה אותו מרוח על גבר אחר, שיכור, יודעת שזה היה רק חרמנות רגעית.

אני ממשיכה למסיבת יום הולדת בגן של הילדה, ואני מחפשת ומחפשת אותה, אבל פוגשת מלא אנשים לא קשורים (אף אחד שאני מכירה). בסוף אני מוצאת שהיא הביאה איתה מהבית חצי מהצעצועים שלה, ואותה, ואני רוצה לקחת אותה לבית שלנו. במקום זה, נעשה ערב שוב, ואני עולה איתה במדרגות לבית הישן שלנו בקיבוץ. אני שומעת הדי פיצוצים ואני ממהרת איתה במדרגות, למרות שלא התכוונתי לעלות הביתה בכלל.

הבית בהתחלה נראה ריק, אבל אז אני רואה את אמא שלי על הספה, צופה בטלוויזיה בחדר חצי חשוך, אני שואלת אותה אם היא לא שמעה אותי קוראת לה והיא אומרת שלא, היא היתה עסוקה. על מזרון על הרצפה אני רואה את אבא שלי, והוא נראה מוזר, כאילו הוא שק של תפוחי אדמה, כאילו הוא עוצב מחיר מבפנים. אמא שלי אומרת שהיא מבלה עם אבא ואני דיי בחרדה אומרת לה: אבל אמא, אבא מת לפני המון שנים, שמונה שנים. היא אומרת לי שזה נכון, אבל היא החזירה אותו. היא אומרת שזה בסדר. מאחורי אני שומעת אותו אומר שזה בסדר כל עוד לא עברה שנה, כל עוד לא עברה שנה אפשר לחזור, והוא מחייך חיוך דבילי, וזה בכלל לא אבא שלי בפנים.

אני מחליטה לצאת משם ואני רוצה לחזור הביתה, עם הבת שלי, אבל אני כבר בבית, רק שזה בית ריק באמת, עם קירות לבנים חשופים, וזה כביכול הבית שלי, אבל כמו דרך המראה, הכל הפוך. שום דבר לא במקום הנכון. אני מתחילה להיות היסטרית צועקת "לא! לא! לא!" בינתיים הבת שלי נעלמה ואני ממשיכה לחפש איך לצאת, ואז אני רואה את עצמי במראה בזווית העין ואני יודעת שזה חלום כי הדמות שלי מטושטשת. אני מנסה לשבור את המראה מעל הכיור וזה לא עובד. אני ממשיכה פותחת את השירותים ויש שם אותי אחרת, מטושטשת, באמבטיה, דרך מראה. היא לא יכולה לפגוע בי, ובכל זאת אני מתחילה לצרוח אבל שום קול לא יוצא ממני.

אני צועקת שאני רוצה לצאת, תנו לי לצאת, מכה את הקירות והמראות והחלונות, ואז...

התעוררתי תוך כדי שאני שומעת את עצמי אומרת בקול רם: "די!" או "לא!"

החלום צרחתי את זה בכל הכוח, במציאות זו היתה רק יללה.

ככה מרגישות רוחות רפאים, אני בטוחה. לרדוף את הבתים שלי עוד בחיי. זה מוזר אפילו בשבילי.

נתתי ונתתי, שעות וימים ואת הנפש שלי פתוחה מוכנה

לא נשאר לי כלום

הכל ריק

כמו החלל

שחור ודומם

You did this to me

אני כל כך כועסת

כל כך מאוכזבת

איפה אתה לעזאזל? אמרת שתמיד תשמור עלי

למה אני פה לבד?

אני לא מבינה למה אתה מוכרח להיות חצי מת?

בחיי, שכל מה שנשארה לי זו הקליפה הזו

אני כל כך רוצה לחדול עכשיו

זה הריק הכי כבד

אני לא רוצה להתעורר יותר

עדיף לבד מבקושי.

חוץ מלישון.

מחר יהיה טוב יותר. מוכרח להיות.