ווידויים מהתחתית

מה אם ארים פתאום ידיים?

זה כבר יהיה יותר מידי בשבילי, כל התאכזבות האלו, חוסר היכולת להישען על שום דבר בטוח, המחסור בשינה, המטלות והחובות שמטביעות אותי, הציפיות של אחרים... הגעגוע... הפחדים... מה אם זה יותר מידי?

מה יקרה אם אוותר ואתכנס בעצמי ואשחרר מרצונות וציפיות, השתדלות ואופטימיות? מה אם אכריז- כן, הכל חרא והעולם מקולקל וזה לא יהיה יותר טוב, זה אפילו לא יהיה בסדר- מה אם?

מה אם אתייאש? מי יהיה שם כדי להחזיק אותי שלמה ולא מנופצת לכל עבר? מה יקרה לכל אלו שתלויים בי? האם הם יסתדרו לבד?

מה אם אני לא יכולה להכיל יותר את הזוועה?

מה אם אני רק רוצה להתפרק ולתת לעצמי להיות נוזלית ככה שלא אוכל לאסוף את עצמי בחזרה בכוח למיכל הקטן מלהכיל?

מה אם מחר לא אהיה מוכרחה להיות נוכחת, ובמציאות, וזמינה לדרישות? מה אם לא אהיה?

בין יום ללילה, ובין השלווה של הטבע לרעם הטילים, בין בית לבית, בין העבר להווה לעתיד.

זה נשמע יותר קריפטי ממה שזה.

עכשיו זה בין היום ללילה, וגם בין המחזור, וגם בין המזל הגדול על כל האהבה הזו לבין המזל הרע של כל המצב הזה. העיקר שהתיק למקלט מוכן.

זה תמיד בא לי בין היום ללילה.

אולי לא אבער כל הזמן בחסרונו,

והוא לא בחסרוני.

אולי אני אני אדבר,

וזה לא יניע לו את הלב.

אולי הוא לא יהיה עד לחיי שהיו, ואולי לא נכבוש את הארץ, גבעה אחרי גבעה, עמק אחרי עמק.

אולי אני אכתוב והוא לא יקרא,

ואולי אף אחד לא יקרא,

ואולי לא אכתוב...

ואולי כן.

הסיגלון מלווה אותי לכל מקום, הוא מציף את הרחובות בעננה הלילכית שלו, נותן להכל תחושה של רכות, כאילו זה לא סוג של סוף.

למה זה סוף? זה יפה, ופריחה, והנה האביב מבעבע מכל ענף. אולי כי אלו הפרחים על הרצפה, והענפים שעירומים בלעדיהם.

ואולי זה כי אצלי זה סוף, בהתחלה חדשה. בסוף החודש אני עוברת דירה, ולוקחת איתי את כל הפריחה (מילולית ומטאפורית). אולי כי זה כל כך יפה, ורך, ולמרות זאת זה סוף של משהו שהיה ענקי. 

מזל שזו נחיתה רכה, והסיגלון מקדם את דרכי, ועושה הכל צבוע בגווני פסטל בהירים ואפשר שיהיה פה נפלא.

אני לא יודעת מה עובר על הגוף שלי, או על הנפש, או על מה שביניהם. ההורמונים שלי לגמרי איבדו את זה, ואני מרגישה כל מחזור בא עצום, רגיש יותר, דוחף בתוכי כל מיני כאבים החוצה.

כל מה שמתחשק לי זה להיכנס למיטה ולישון עד מחר. אני לא יכולה, כמובן. יש אנשים שתלויים בי, ואני כועסת על זה. למה נתתי לעצמי שוב להיות במקום הזה? מקום שבו אנשים דורשים את הכוחות שלי, ואת האופטימיות, את ההנעה שאני מביאה איתי. מקום שבו כשאני קורסת, אף אחד לא יכול להושיט לי יד כי כל אחד בשיט של עצמו, ומה אני מפילה את השטויות שלי על אנשים שיש להם צרות אמיתיות?

וגם אני יודעת שאם יושיטו יד אני ארגיש רע שבכלל ביקשתי, ואני אדחק את כל העוצמות האלו לפינה כדי לא לשטוף אותם בצונאמי הרגשי שלי. אני לא צריכה לגרור אף אחד איתי לתחתית.

אני גם יודעת שזה יעבור, וזו סערה בכוס תה.

ובינתיים, זו כוס התה שלי, והתה עף לכל כיוון ומלכלך את הקירות והכל נרקב מסביב ומצחין.

This is fine. אבל העולם עולה באש

זו החלטה נכונה להיות עם עצמי קצת, בתוך עצמי, עד שאהיה מספיק חזקה לתת אותי לאחרים. חבל שאין לי זמן להתכנס לתוך עצמי, ואני כבר צריכה להספיק את כל אלף המשימות הקטנות שלא יסלח לי אם לא אעשה.

אני מצטערת. אני מרגישה אשמה. אני מרגישה שאני נטל כשאני ככה. אני אחזור כשארגיש יותר טוב. 

הלוואי ויכולתי לתת למישהו להיות שם בשבילי כשאני צריכה.

נראה שהכל רע, קודר, עגמומי, מחריד, מעורר פלצות. נראה שהכל הסתבך ועוד ימשיך להסתבך המערבולת מטה. בכל מקום שאפשר להביט, משהו משתבש. הפרנסה, הביטחון, הסביבה. זה לא נעשה יותר טוב. 

אנחנו נאחזים בטוב. תה בקור. חיבוקים מול שקיעה. לצחוק מקטעים קצרים. לאכול משהו טוב באמת.

אנחנו נאחזים בלהרגיש שאנחנו חשובים למישהו, שמישהו דואג לנו, שנאכל, שנישן, שהגוף שלנו לא יכאב. 

אלו רק טבילות קטנות בנהר הזה של טוב, ובזה אנחנו נאחזים (כמה אבסורד זה להיאחז במים) מול הכותרות בחדשות, מול הקור בחוץ, מול הלחץ הבלתי מתפשר והפחד הקיומי.

מזל שיש לנו אחד את השני.

אני מרגישה שיש בי תהום פעורה ורעבה לרגש. זה כאילו שאני מסוגלת (וכבר חוויתי) עוצמות כאלו אדירות, שכל דבר שפחות מרגיש לי כמעט מיותר.

אני יכולה כל כך הרבה. רק תן לי. תן לי לתת לך. אל תצחק עלי כשאני מוכנה לחצות ארצות, וכשאני רואה עתיד ביחד, וכשאני רוצה להשקיע בשבילך, וכשאני מרגישה שהחיבור הוא קצת מעבר לטבעי.

אני רוצה להיות בשבילך הנסיבות שבגללן אתה עושה משהו, לא מישהי שאתה מוותר עליה בגלל נסיבות.

אולי זו תפיסה ילדותית, אבל לא בטוחה שאני יכולה להנמיך, ואני לא חושבת שתהום זה דבר שסתם ככה מתמלא.

ואני גם רגע למחזור. הורמונלית וקצת מוגזמת. אני לא רוצה להגיד שזה מצדיק לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, כי אני באמת מרגישה ככה. אני לא מספיק בינונית כדי לחיות חיים בינוניים.

*זה הכל תירוץ כי אני כועסת על עצמי שלא עשיתי השנה שום דבר מלבד להתמודד עם האבל הארור.

הלכה לעולמה היום.

אבל, היא תמיד תישאר איתי, מורדת יחפה, עזת-מצח שלא צריכה בגד ים, או מסמכי זיהוי, או הורים שילוו אותה בעליה ארצה.

וגם עכשיו, למרות העולב שבבית אבות, היא שוכבת עם מבט נשוא מעלה, וגם במותה היא מתחצפת. כן, תראו אותי, בפנים גלויות ובצעקה אילמת, שאני הייתי. הנה, היא מיישירה מבט אל האור, או אל האל, או אל החשכה, מעלה וקדימה.

סבתא היתה אישה קשה, ואהבתי אותה מאוד גם בזכות זאת.

לא, באמת.

אני לא כותבת או מדברת הרבה על המצב, בטח שלא על פוליטיקה, ובטח שלא ברצינות. תמיד הראשונה להודות שאני לא מבינה שום דבר בפוליטיקה, ושזה גם לא ממש מעניין אותי.

כן, נתקעתי בחוץ בזמן אזעקה יותר פעמים מכפי שאני מוכנה להודות, ולרוב אני מתייחסת לכך כאנקדוטה. בנימה מבודחת אני מספרת לכל מי שישמע שזה לא כזה נורא.

בהתחלה החרדה היתה כל כך חריפה שלא יכולתי לישון כאן בלילה, וזה היה עוד הרבה לפני הטילים. אז גרתי אצל אמא חצי שנה, עד שזה הפך בלתי אפשרי. וגם אז צחקתי, בקלילות, על איך שאני והילדה ישנות במחסן עם מקלחת שלא עובדת, עם כלבה ועכבר. איך אנחנו חולקות מיטת יחיד ולפעמים אני ישנה על הרצפה.

ואז חזרתי לכאן, ותקופה ארוכה הדחקתי, שזה לא כזה נורא, לא כזה מפחיד, אנחנו מסתדרות עם מה שיש. לבד רוב הזמן.

אבל אני מודה, סופסוף, בשבוע האחרון אני חושבת בבעתה על הרעיון של להוציא את הכלבה לטיול לילי של עשר דקות בשכונה, ולהשאיר את הילדה לבד בבית.

אני מתעכבת בסופר כי שם יותר מוגן מהבית לפעמים.

אני חוששת מזמן מקלחת, כי גם עשר דקות יכול להיות יותר מידי.

אפילו לקחת את הילדה לגן. שלוש דקות, וזה אם נתקעתי מאחורי ל'.

אני מארגנת את התיק שלה בבוקר וחושבת- הלוואי שיעשו כבר את המתקפה של הבוקר, כדי שנוכל להגיע לגן בהפוגה.

מפחיד לחיות כאן. אני מתגעגעת ליערות. אני מתגעגעת למקומות שממלאים לי את הלב. אני מתגעגעת להסתכל על השמים ולא לחפש בהם את האורות הלבנים של היירוטים.

אין לי מה להוסיף בנושא. אין לי הבנה או עמדה פוליטית. אני רק רוצה שזה יגמר.

אני גם רוצה ללכת ל- Wicked. מי בא/ה?