ווידויים מהתחתית

זה היה מזמן, ואולי זה רק מרגיש מזמן.

אני לא יכולה להגיד שהיה לי די, מיציתי ורציתי כבר ללכת בסופו, אבל החיים ממשיכים וככה גם אני נאלצתי לעזוב את החוף המופלא, התכול שהופך לאיטו לכתום-ורוד-סגול ואז אינדיגו עמוק ושחור, לבסוף (מופרע כמובן באורות כתומים מלאכותיים).

היד שלי בתוך ידו הגדולה. הראש שלי על כתפו הרחבה. שלא יגמר. עם כל הזרים מסביב, עם סיפוריהם ורעשיהם, עם תזוזתם התמידית, אבל הכל כהה לעומת האור הזה של רגע באמת טוב.

אכלנו, גם שתינו, פשוט ויפה, אבל החלק הטוב ביותר זה לשמוע על החיים של האחר הזה, שזורים ברגשות. החלק הטוב ביותר זה לדעת שזה יכול להיות פשוט, ורך כמו האופק של הים, ובוער כמו סוף היום.

רק היה חסר להירדם שם, בזרועות אחר. זה היה יכול להיות מושלם.