הפנטזיה האחרונה שלי. זו *לא* בקשה שתגשימו אותה.
אנחנו מגיעים אל היער ברכב אחד. זה החלק האחרון של הסוויליזציה שנוגע בנו להיום. מכאן אנחנו רק של הטבע.
שעת אחר צהריים מאוחרת, השמש עושה את התרגילים היפים שלה, מאירה אותנו כאילו נתפסנו באש, חודרת רק בקושי מבין צמרות העצים, מנמרת אותנו כקסם.
אנחנו משוחחים, בנחת, בעוד אנחנו צועדים עמוק יותר לתוך העצים. אנחנו עוצרים ומתחבקים מידי פעם. חיכינו לרגע הזה, מנותקים מהעולם. עכשיו אנחנו של עולם הטבע כולו, ואנחנו מסירים מעלינו שאריות של תרבות. בסוף גם מסירים בגדים, כשמצאנו מקום משלנו עם לוח אבן נאה. זו ההתנגדות האחרונה לטבע החייתי שלנו, הבגדים שאנחנו עוטים על עצמנו.
שלושת החתולים השחורים מופיעים מבין הסבכים, עיניהם ירוקות ובורקות. הם מביטים בנו, כמו גם העטלפים המתעוררים מעל ראשינו. זה מתחיל להרגיש כמו הטקס לשמו באנו, הקורבן.
גופך על לוח האבן, עירום וממתין. אתה שוכב שם, נתון לטבע ולי. גוונים של לילה מתחילים לתת אותותיהם.
אין צורך בחבלים, אתה יודע שאין לזוז כעת. גופך מלוטף בעדינות, מעביר זרמים חשמליים בכולך. אתה נרעד, קלות, אבל לא נרתע.
"האם זו בחירתך החופשית להיות כאן איתי?" אני שואלת ומבטי יוקד, שחור משחור.
"זו בחירתי החופשית. אני מוכן לקורבן." אתה מחייך, כי בכל זאת, זה קצת מצחיק כלה סיטואציה הזו. אני מחייכת וברגע אחד בולעת את האיבר המתוח שלך בפי. התחלנו את הטקס.
החתולים מביטים בנו בעניין, מייללים מפעם לפעם, אבל אתה לא מביט בהם. עינייך עצומות, אתה מתמסר לרגע. ידייך פשוטות לצדדים ואתה נאנח. תן לי לעשות בך כרצוני, כפי שאני יודעת. פה מותר לך לתת קולך, ולתת לגופך להתפתל. כאן אתה יכול להתרומם כשאינך יכול עוד לשאת אתה עונג, ולהשכיב אותי במקומך, האבן החמימה מגבך מקבלת את גבי הקר, ועכשיו אני הקורבן, והלשון שלך בתוכי, וגופי מתפתל. העצים מביטים בנו, עתיקים מכפי שנוכל לחלום, החתולים מביטים בנו, העטלפים, הציפורים. הכל נרתם לטקס הזה שלנו. והנה, תכף כבר אני לא אוכל להתאפק, זה הזמן שלך.
אתה חודר אלי באבחה אחת, מהירה. הטקס בשיאו. אנחנו הקורבן.
זה כואב, כך על האבן הקשה, אבל ככה זה צריך להיות, ככה אנחנו שייכים לטבע סביבנו, ככה אנחנו חלק ממנו. עירומים וגונחים כאשר החיות, וטבעיים כמותן בייחומן, ולא מתנצלים, אנחנו פוערים חורים זה בנפשו של זה ובוערים בשריפות שיש בנשמה שמדליקות את הרצון להיות בעולם.
והנה, זה בא, בפיתולים ורעידות של הגוף, בהיאחזות נואשת בבשר, בנשיכה, בחיבוק, בכיווץ הבלתי נשלט של הגופים, אנו נותנים לזרמים לשטוף אותנו. היללות שלנו, של הנאה צרופה, מתערבבות ביללות היער, בקריאות ומשקי הכנפיים, ברשרוש העלים. הכל חי, ואנחנו חיים בתוך זה.
כאן מתחיל לרדת הגשם. ואנחנו שוכבים מחובקים בתוכו, הקורבנות הוקרבו וזו מתנת האלים אלינו, גשמים שיחיו.
חבק אותי חזק עכשיו, ואנחנו נוכל תכף לחזור לעולם האמיתי. אבל רק עוד קצת, נירטב, במה שחוללנו.
