הן עמדו בשורה ישרה, ואילולא היו כולן שפופות מעט, היה אפשר לחשוב שהן חיילות של צבא שמורכב כולו מנשים. העמידה השפופה, וכמובן, היעדר מוחלט של כל פריט לבוש, הסגירו את תפקידן האמיתי. אפילו לאסוף את השיער מפניהן במטפחת לא יכלו.
"זה לא הדגם הכי פופולארי שלנו, כמובן." ציין הכרוז. הוא דווקא כן היה לבוש, בגלימת קטיפה אדומה ועבה, מקושטת עיטורי זהב, עם כפתורי שנהב מבהיקים. הוא נראה לה כמו ליצן יותר מאשר כמו הכרוז של המכירה הפומבית הכי יוקרתית בעולם.
"מה הבעיה שלהן?" היא שאלה. הן לא נראו פגומות מבחוץ בשום צורה. כולן היו בהירות ודקיקות, נמוכות ממנה בראש לפחות, עם שיער שחור שנשפך כחוטים דקיקים וישרים מקודקודיהן ועד ישבנן.
הכרוז בוודאי ראה, בקלות, את הפער העצום בינה לביניהן. לא רק שהיא היתה גבוהה ושזופה, שיערה הבהיר והקצר לא היה זקוק למטפחת לאיסופו. זה, והעובדה שהיא היתה בעצמה לבושה בגלימה ארוכה עשויה משי כחול כהה כחצות נטול ירח. הן היו יכולות להיחשב לשני זנים שונים של בעלי חיים, הלקוחה והנשים האלו.
"הן עוברות אימונים מאוד ארוכים, כדי להתאים לכל אדון או... אהמ.. גברת." התחיל הכרוז. "כל אחת מהן יודעת לשרת את הבית, לציית לכל הוראה, משונה ככל שתהיה. הן לא מתלוננות אף פעם, לא תשמעי אותן מוציאות מילה! תרצי הדגמה קצרה?" הוא חייך חיוך רחב כאילו טעם משהו מתוק.
"נראה." היא אמרה במבע חמור.
"מס. 6, קדימה." הוא קרא. הנערה השישית מהם התקדמה צעד אחד קדימה. היא היתה דקיקה, שיערה מדגדג את מותניה הצרות, והבעה עצובה על פניה. עיני התכלת העגולות והלחות שלה הביטו בהם במבט מלא משמעות. זה כאילו רצתה לומר משהו שפיה לא יכול היה להגיד. על גבה המוסתר חלקית על ידי שיערה ניכרו צלקות ארוכות. היא הורידה את מבטה ומלמלה משהו שהם לא היו יכולים לשמוע. הכרוז, שבדרך כלל מלמולים היו מביאים אותו לכדי הנפת שוט, התעלם לחלוטין.
"מס. 6, נקי את הנעליים." היא כרעה מיד עם מלמול זעיר, והחלה לנקות את הנעליים באצבעותיה.
"מה את עושה, סתומה?!" צרח עליה הכרוז בגועל. "עם הלשון!" היא החלה מלקקת את נעליו, אך לא לפני שמלמלה דבר מה נוסף שאיש מהם לא שמע.
"עכשיו, למשל, יש כאלו שמוצאים את החלק הבא כפגם, אבל אני אישית חושב זה יתרון." הוא שלף מגלימתו את השוט שלו, מקושט באבני חן צעקניות, ונטול כל מידה של אלגנטיות ועידון. כל ההצלפות שהצליף בגבה היו נטולות מידות אלו. למרבה ההפתעה, הנערה לא צרחה, לא התפתלה בכאבים, לא יבבה. היא המשיכה ללקק את הנעליים במסירות, כאילו היא לא מרגישה דבר.
היא הבינה למה לקוחות היו פחות מעוניינים בדגם הזה. בלי הכאב הניכר בפניהן וגופן, בלי הבכי והזעקות, זה היה דיי משעמם. כמו להצליף בכיסא. הכרוז הפסיק מהר, בין אם השתעמם לבין אם לא רצה לפגום יותר מידי בסחורה.
"אז זהו. הרוב מחפשים קצת יותר תגובה מאשר ההד." הסביר, מסדיר את נשימתו.
"ההד? איזה הד?" עיניה של הלקוחה נדלקו בעניין מחודש.
"המלמולים שלהן. הנה, תראי." הוא קרא למס. 6 לעמוד, וכשהיתה בדיוק מולו, גם אם מבטה מגיע לו בערך לסנטר, הוא אמר בקול ברור- "סתומה." ואז, בלי שום טיפת רגש בקולה, בלי רעד ובושה, היא חזרה אחריו בקולה המונוטוני- "סתומה... סתומה..."
"בסדר." אמרה הלקוחה, מסתירה היטב את העניין שגילתה בנשים המהדהדות.
"בסדר..." מלמלה אחריה מס. 6, ממצמצת בעיניה באיטיות חולמנית.
"אני אקח שתיים." קבעה הלקוחה והם המשיכו לחדר התצוגה הבא, בעוד מס. 6 מהדהדת- "שתיים... שתיים..."
מאוחר יותר, בביתה, האדונית העמידה את שתי הנשים שלה אחת מול השנייה בחדר הילדים. הן היו עירומות, עדיין. לא היה לה צורך להלביש אותן כעת.
"אז אתן לא יכולות להגיד כלום, רק לחזור על מה שאומרים לכן?" היא שאלה.
"לכן..." חזרו שתיהן אחריה לאות אישור.
"מס. 6, תגידי למס. 8 שהיא מכוערת." ציוותה האדונית.
"מכוערת... מכוערת."
"לא! תגידי- את מכוערת."
"את מכוערת... מכוערת..."
"יפה, אז אתן יכולות להדהד משפטים שלמים." חייכה. היא העמידה אותן אחת מול השנייה, קרובות מספיק כדי לגעת אחת בשנייה.
"תרימו מבט ותסתכלו אחת על השנייה." היא ציוותה, והן צייתו. המבטים ביניהן היו הרי משמעות שהאדונית לא היתה יכולה לדעת, רק כאילו חלף ביניהן נהר של משמעויות, מחשבות ורגשות שהיא לא ממש הבינה.
"תגידי- אני אוהבת אותך." ציוותה האדונית על מס. 6.
"אני אוהבת אותך." היא לחשה, מביטה בעיניה של האישה מולה.
"אותך..." הדהדה מס. 8
"שוב." הורתה האדונית.
"אני אוהבת אותך." הרגש בפניה התגבר.
"אותך." גם מבטה של מס. 8 השתנה.
"שוב."
"אני אוהבת אותך."
"אוהבת אותך."
"אל תפסיקו עד שאגיד."
"אני אוהבת אותך."
"אני אוהבת אותך."
והדמעות החלו לזלוג במורד לחייהן של מס. 6 ומס. 8 באותו הרגע, והן המשיכו, בלי לנגב אותן, חוזרות ומהדהדות שוב ושוב ושוב.