עכשיו זה כבר יותר טוב, אבל בהתחלה חשבתי שזה המוות שלי. הכל כאב כשפקחתי את העיניים, כאילו העור שלי עלה באש ואז שופשף במברשת גסה. כל השרירים הרגישו רפויים, חלשים, מוכי חום. אפילו העצמות הרגישו לי פריכות, ולא ידעתי שאפשר להרגיש עצמות בצורה הזו.
מיד הקאתי את נשמתי, והנוזל הצמיגי, הורדרד, נשפך בכמויות שלא דמיינתי שאפשריות, נוזל מהפה, מהאף. מה לעזאזל אני מקיא? את כל האיברים הפנימיים שלי? את המוח?
המוח לא ורודאמר לי קול בראש, שנשמע לי זר. אני לא נשמעתי ככה. אני הייתי עדין. היה לי קול נשי, לא קול כזה עבה. לא?
הקיא פסק הרבה יותר לאט מכפי שהתחיל, ואז הצלחתי קצת למקד את המבט המטושטש. כבר לא היה הכל אפור, היו גם ירוק, ורוד, סגול, תכלת, מתגבשים והופכים לצורות ברורות.
עמדה מולי אישה יפהפיה. בעצם, לא ממש אישה. היא נראתה כמו אישה, קצת, עם השדיים התפוחים והעגלגלים שלה, עם המותניים הדקיקות ורעמת השיער הענקית. גם השפתיים שלה היו של אישה יפהפיה, בשרניות אך רכות, פתוחות רק כדי נשימה דקיקה.
חוץ מאלה, היא לא היתה אישה. קודם כל, כל הצבעים שלה לא היו נכונים. היא היתה ירוקה ברובה, למעט איזורים מבריקים כעור נחש רטוב בצבע לילכי בוהק. עיניה היו כולן אישון רחב ושחור, עיני חרק. שיערה היה ורוד, ובמבט המטושטש הוא נראה כמו עלי שושנים, ולא שיער.
"איך את מרגישה?" שאלה אותי האישה-לא-אישה, ולשון שחורה מפוצלת השתרבבה בין שפתייה, כלשון נחש או לטאה. לא הייתי בטוח, אבל זה הרושם שקיבלתי.
"א... אני... גבר!" הכרזתי. לפחות את זה זכרתי. אולי לא זכרתי איך הגעתי למצב המוזר הזה, אבל זכרתי שאני גבר. לעזאזל, היה לי זרג דיי גדול, אם אני זוכר נכון.
"זה בסדר, זה יקח לך רגע להתאושש. אנחנו כל כך שמחות שנשלחת אלינו." היא חייכה בחביבות.
"נשלחתי? אני לא מבין... איפה אני?" זה התחיל להיות מפחיד, אבל גם מכעיס. אני לא אישה!
"במושבה כמובן. את לא זוכרת עדיין, אבל זה יעבור. בואי." היא החזיקה בידי, מושכת אותי מעלה. היו לה כפות ידיים דוקרניות, הרגשה מאוד שונה ממה שחשבתי שתהיה להן.
בקושי הצלחתי להתרומם, וזה לא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שהרגליים שלי היו דקיקות כזרדים וארוכות כאילו עמדתי על עקבים עצומים. רגע, מה? אלו הרגליים שלי? למה הן ירוקות? למה הן חלקות?
הבטתי בה שוב, ואז מטה, אל הגוף שלי. אל האגן הרחב והעגלגל, אל המותניים, אל השדיים העצומים ממש תחת מבטי.
אני מודה, ייללתי. כמו כלב פצוע, אבל עם קול גבוה ונשי, וקצת חורק, כמו ציקדה עצומה.
"מה עשיתם לי?!" צרחתי.
"את מה שביקשת." אמרה לי באותו חיוך יודע ומתקתק. "אם תסתכלי בתוך המעטפה, את תביני."
הסתכלתי על המעטפת הרטובה, שפעם היתה ירוקה זוהרת, וכעת הלכה והתייבשה והשחירה בשמש. היא נראתה לי פתאום כל כך כבדה, כל כך מיותרת. זכרתי שיצאתי מתוכה, אבל לא שנכנסתי אליה. למה שאני אכנס ל... דבר הזה ואשגר את עצמי למושבה כמו איזה מכתב מעוות? בכל זאת, הסתכלתי פנימה. אותו הנוזל הורוד פיעפע שם בפנים, עם גושים מגובשים וצמיגיים. תפסתי את אחד הגושים האלו והבטתי בו רגע ארוך בבעתה הולכת וגוברת. היתה בתוך הפלסמה תמונה בקווים שחורים. תמונה של פרפר. קעקוע של פרפר, תפוס בעור... שלי? זה היה הקעקוע שלי.
ואז נזכרתי בבת אחת. אני נקבה, כמובן שאני נקבה, זה מה שרציתי כל חיי. זו הסיבה שנכנסתי לגולם, למעטפה. רציתי לשרת את המושבה. רציתי להיות מועיל. רציתי להיות נחשקת, וטובה.
בלעתי את הרוק, למרות ששפתיי היו יבשות וקפוצות, פי נמלא בטעם הדוחה של העיסה הורודה. אני הקודם, אפשר לומר.
"יש כאלו שלוקחות את המעטפה למזכרת." חייכה אלי.
"כן, אני... אני אקח." גמגמתי והסמקתי. "אני אוהבת את המעטפה שלי." צחקקתי בקול שלא הכרתי.
"בואי, כולן כבר רוצות להכיר אותך." הלכתי אחריה, רועדת על רגליי החדשות.