"רק את, רק את, רק את," הדהדו הקריאות מתערבבות ברוח הסערה, במקצבה משולח הרסן.
"רק את, רק את, רק את, מכל מכשפות הארץ רק את יכולת לאחוז בי כך, את מעל כולן, שבלעדייך אין לי עיניים, הו אמ, אין לי עיניים בלעדייך, אין לי לשון לדבר בה, אין אוזני שומעות, הו אמ, אמילי, אמ, אמ, את... רק את..." האיש המבוגר, שנראה כמעט כפול משנותיו, נמצא מתפתל על הארץ הבוצית, בינות סלעים חדים שחורים, דורש את אותה האחת בקדחתנות של הוזה.
בקושי הבחינו בו הפרשים בשעת לפנות בוקר אפורה זו. הוא היה מכוסה בשמיכה עבה של ערפל סמיך, לבוש בלויים שחורים דהויים.
"בחסדייך המיתי אותי!" זעק האיש, וקולו הפך ליבבות רמות. "אמ... אמ..." התפוררו היבבות לבכי דומם. הרוח שרקה ואז דממה לרגע ארוך.
"זה לא הלורד מאחוזת סלעית?" לחש אחד הפרשים. לא היה צורך ללחוש, כי האיש נראה כלא שומע דבר.
"לורד, עלינו לחזור לאחוזה. קר פה. הבן שלך מחפש אחריך, והוא מודאג מאוד." ניסה המפקד בנימה פייסנית.
"הוא רקוב עד ליבו השחור." חרק הלורד את שיניו.
"אתה תמצא פה את מותך, כולך רטוב." ניסה שוב המפקד, אבל קולו כמעט והסגיר את הגועל שחש ליצור העלוב לרגליו. הוא שלח ללא מילים שניים מפרשיו לעזור ללורד לקום, אך אלו נתקלו בהתנגדות אלימה של הלורד.
"עדיף מותי! אף אחד לא מבין! היא באה אלי! אמילי באה אלי!" הוא צעק עליהם, יורה רסיסי רוק מפיו.
"ליידי אמילי?" שאל המפקד בהיסוס. "ליידי אמילי, עליה השלום, נפטרה לפני יותר משבע שנים, אני הייתי ילד כש-"
"הו, היא נקשה בחלוני זה לילות רבים." הוא שצף. "אוויל גמור, חשבתי שאלו זרדי העץ המתדפקים ברוח, חשבתי שאלו חלומות משונים של פניה בינות העלים. הו, לא! לא, אלו היו פרקי אצבעותיה הלבנים נוקשים בעוז, אלו היו פניה האמיתיים ולא חזיונות! אינכם מאמינים שלי, אני רואה. כסילים! מה אתם מבינים? היא באה אלי, היא סלחה לי שנתתי לה למות! היא הרשתה לי למות איתה!" הוא צנח כאילו אבדו כוחותיו האחרונים.
"האיש משוגע לגמרי. מסכן." אמר הפרש הלוחש לחברו, שהסכים עמו בצקצוק לשון. הם הניחו שמיכה חמה על גבו הרטוב, וגררו אותו אל העגלה שתיקח אותו לאחוזה.
בשעת הדמדומים הגיע המפקד לאחוזת סלעית שוב, לבדוק את מצבו של לורד סלעית. הטירה, כמו בעליה, היתה בלויה וקודרת, אבניה השחורות מנצנצות מטיפות הגשם.
בחדר ההסבה החנוק מעשן האח ואבק עתיק ישבו האבא והבן עם המפקד. האבא היה ספון בערימת שמיכות עבשושיות, נחבא אל צללי החדר. הבן ישב קרוב יותר אל האש, פניו מוארות באור הכתום ומראן כפני שד. הוא נראה כפי שאביו נראה בצעירותו, חמור סבר, אפו ארוך ונשרי, עיניו שקועות ושחורות, עם ברק עז בהן. גבותיו העבות מראות את זעפו הרב. הוא נראה לא פחות קשה מהסלע שבשם משפחתו.
"הוא ככה כבר שבוע. משוגע." אמר הלורד הצעיר, בלי טיפה של חמימות בקולו. "הלוואי תיקח אותו השדה שרודפת אותו, ויתן לנו לישון בלילות! שוטה זקן." מירר.
"לורד, אם יורשה לי, אולי יהיה מוטב לנעול את דלתות הטירה? מזג האוויר, אתה יודע..." ניסה הקפטן הצעיר.
"התיש הזקן יוצא מהחלון." ירק הלורד הצעיר. "אולי מחר יפגע בו ברק וישרוף את נשמתו לגיהינום שממנו הוא בא."
"בן שטן! חלאה!" קרא הלורד האב מכסאו בקול ניחר. "שתישרף אמך הקדושה." הוא ירק על הרצפה.
הם ישבו ושתקו זמן מה, כל אחד עטוף בשנאתו, בפחדיו. בסוף אמר הלורד הזקן: "זה עונשי, נתתי לה למות לבדה בביצות. היא באה לקחת אותי אליה, אמ שלי..." הלורד הצעיר גלגל את עיניו בזלזול אדיר.
"ספר לנו את סיפורך, לורד." ביקש הקפטן, בתקווה שלספר יזכיר לאב את המציאות ממנה הוא מחליק לשיגעון של רוחות רפאים ומרדפים ליליים אחרי ערפל וצללים.
"אמ שלי... היא היתה החלק הטוב ביותר של נשמתי. כאילו קורצנו מאותו החומר, נחצבנו מאותם סלעים של אדמת הבור. היא היתה פראית, ואיתה אני הייתי פרא. הייתי עצמי, האמיתי. אמילי שלי... רק את הבנת אותי, את הדחפים והצרכים, את התשוקה והאש... את לא פחדת לגעת, לעזאזל, את לא פחדת לרקוד באש! בסערה!
היא באה אלי, אתם יודעים, בלילה השמיני של החודש השמיני, של השנה השמינית. הייתי שוטה עיוור שלא רצתי אליה מיד. נכרכתי בפרוות חמות, סגרתי את החלונות... לא עוד! אפתח כל חלון, ורק שתבואי דרכו הלילה! תבואי אלי!
אמש, סוף סוף הבנתי. איני יודע מה היתה השעה, אלא שהיתה אפלה וחשוכה מכולן, ויללות הסערה היו יללותיה. סוף סוף פתחתי את החלונות, ראיתי אותה, נתתי לה לתפוס בגלימותיי באצבעותיה הקרות. התעוררתי, התעוררתי באמת, וראיתי אותה רכונה מעלי, לבנה כירח. היא אמרה לי שהיא באה עבורי, היא סלחה לי... היא קראה לי לבוא..."
"משוגע! ואז יצאת מהחלון הפתוח? יכולת לשבור את צווארך!" מלמל הבן בזעם.
"אני השפוי כאן! כולכם משוגעים! שלו לכם ניתנה בחזרה נשמתכם, הלא הייתם יוצאים לחבקה מכל חרך וחור אפשרי? אמ שלי... היא קראה לי. היא הפכה לערפל הלבן וקראה לי לבוא. משוגע מי שלא ישמע לקריאה של נפשו!
על האדמה הבוצית, על הסלעים, היא הניחה את גופי. היא ריתקה אותו בידיה אל הסלע. אמ החזקה, הפראית שלי... עוצמה שלא ידעה בחייה היתה לה, ובכל כובד גופה היא הניחה עצמה מעלי. היא אמרה לי שעלי לשלם בגופי החם, היא תלשה את בגדי! המכשפה, האדונית, השכיבה אותי עירום וקר בבוץ, ולא שמעתי את הגשם, ולא את הרוח, רק את קולה הנאנח באוזניי... חם, היא אמרה לי. חם מאוד. ידיה הקפואות ליטפו את בשרי והרגישו כמו ברזל מלובן. לא יכולתי לנוע, לא יכולתי לומר דבר. היא לקחה אותי, ידיי ורגליי מקובעות לסלעים כאילו ארבע מחברותיה הערפיליות תופסות בגפיי ומצמידות אותי בכוח על-אנושי. עלוב שכמותי, רופס ועייף כפי שהייתי בכל השנים מאז מותה, הרגשתי איך זיקפתי שבה אלי, בוערת כפי שהיתה רק איתה. אמילי, רק איתך ידעתי כזה עונג." הוא דיבר אל האש הבוערת כעת, מביט בה עמוקות.
"היא טיפסה עלי, פוערת את פיה השחור, טורפת את זיקפתי. לשונות שחורות טיפסו במעלה ובמורד מפשעתי. באימה ובעונג ביקשתי לקום ולהניחה תחתיי, אך הנימפות שלה אחזו בי, גם בעת שפיסקה רגליה הבוהקות מעל פני ובידיה הקפואות תחבה את אפי בערוותה. לשוני יצאה אליה, וכולי רציתי להרבות בה עונג. הייתי חייב להעניק לה, היא התעקשה, יללותיה התעקשו, מהר יותר, עמוק יותר. פי התמלא בטעם הקריר של טל הלילה, של ערפל סמיך ומתוק.
היא לא נתנה לי לקחת אותה כדרך גבר באישה, אמ שלי נתנה לי רק לשכב, חסר אונים, ולקבל את רכיבתה הפראית, את צווחותיה המאושרות. פניה, כפי שזכרתי אותן, לבנות כעשן, התפוגגו והתמצקו, נעלמו ושבו... אילו רק הייתי חזק יותר... הו...
לא יכולתי לשאת עוד, וזרעי נשפך לתוכה בתזזית שטנית. אמילי סלחי לי על בושתי, סלחי לי אהובה... אנא, שובי אלי!" דמעות ירדו על לחייו וסנטרו של הלורד האב, משוות לו מראה עלוב ואומלל.
"אהיה חזק הפעם! אני מבטיח לך! רק שובי אלי! רק את! את חיי אתן תחתייך, שובי אלי אמ!"
"משוגע, אמרתי לך." מלמל הלורד הצעיר, וניצוץ דמעות זעיר בעיניו המקובעות באש. השקט השתרר לגמרי לדקות ארוכות, ואביו נראה כלא שומע, כחולם.
דממה, עד ש...
נקישה שקט על החלון כפרקי אצבעות על הזכוכית, ומאחוריה ערפל לבן.