"הבאת את האוזניות?" שאלתי אותו כשהגעתי, מתנשפת, לראש המדרגות. אוויר לילה קריר של הרי ירושלים הציף את הריאות שלי, דוקר אותי מבפנים ועדיין מתוק.
"ברור. מה בא לך לשמוע?" הוא הושיט את ידו לעזור לי מעל צינור על גג הבניין. לידי החסיר פעימה ממגע כף ידו החמימה בידי, באופן כל כך עדין אך יציב.
"מה שבא לך, אבל אתה יודע מה אני אוהבת." מזל שהיה חושך, והוא לא יכול היה לראות כמה אני מסמיקה.
"בואי נשב קודם." התיישבנו על הקצה, מעקה סורגים עבה מפריד בינינו לבין מוות כואב מנפילה של ארבע קומות על אספלט שחור.
"איזה שקט פה..." אמרתי, מביטה באורות העיר מתחתינו.
"כן, בלילה הכי יפה כאן." גם הוא בהה באורות, ואז הגיש לי אוזניה אחת, בעוד הוא תוחב את השנייה לאוזנו. בינינו חיבר כעת חוט שחור, בין אוזן לאוזן. תכף תתחיל המוזיקה, וגם היא תחבר אותנו.
הצלילים הראשונים בקעו מהאוזניות, וזיהיתי מיד-
Dream Theater - Trail of Tears
הלהקה האהובה עלי בתקופה האחרונה, והשיר האהוב עלי ברגע זה ממש. הוא באמת מכיר אותי כל כך טוב, והנה הוא בחר שיר במיוחד בשבילי, שהוא יודע שאני אוהבת. מחמאה אדירה. אולי היום אני אספר לו סוף סוף איך אני מרגישה?
השיר התנגן, ראשינו צמודים. דקה שבע, ואנחנו מקשקשים על החברים מבית הספר, על המורים, על הכל בעצם. הוא מספר לי על אחיו, ועל איך הוא משגע את אמא שלהם. אני מספרת לו איך אני מנסה למצוא לעצמי מקום בעולם ומישהו שיאהב אותי.
אני לא מספרת לו שמצאתי מישהו לאהוב. אני לא מספרת לו שהדבר שעוצר אותי מלהצמיד את שפתיי לשפתיו זה הפחד הנורא שכל החברות שלנו תיגמר, והוא יעלם מחיי כלא היה. אני לא מסוגלת לחשוב על להרוס את החברות הזו, את כל הצחוקים המשותפים, את השעות של העברת מכתבים בשיעורים ולחשושים, את המבטים המבודרים שהעבירו בינינו כל מסר בלי מילים. איך אני אמורה להיכנס לכיתה ושהוא יפנה ממני את המבט שלו במבוכה? אין סיכוי. מי עוד יבחר לי את השיר שאני אוהבת, בדיוק ברגע הנכון, שיראה אותי ככה, כמו שאני.
השיר הולך ומסתיים, צלילים אחרונים אחרי העליה הגדולה, קיר הצליל מתפוגג.
"ראיתי את רעות היום." הוא אומר לי, ואני לא מצליחה להבין מההבעה שלו אם יש לו מסר נסתר. "דיברנו קצת, ואני חושב שהיא ממש מחבבת אותי. אני חושב ש... תגידי לי מה את חושבת, טוב? אני חושב להזמין אותה לדייט." הוא מביט בי בציפייה. למה הוא מצפה? שאשמח בשבילו ואתן לו את האישור והעידוד שלי? שאכעס ואקנא? אני בוחרת בשתי האופציות.
"וואי זה רעיון טוב! אני גם חושבת שהיא מחבבת אותך, ואם היא לא לפחות אתה תדע לפני שזה נעשה קרוב מידי. אתה יכול לקחת אותה להופעה." אני אומרת לו בחיוך ובפנים הקול שלי צורח עלי "סתמיייי!!!" בזמן שכל העור שלי בוער מכעס עצור, מאכזבה. אני באמת טיפשה אם חשבתי לרגע שהוא ממש רואה אותי. אני סתם ידידה.
"כן? את חושבת שהיא מחבבת אותי?" הוא שואל. "את היית באה איתי להופעה?"
"ברור! זה גם חוויה מגניבה לדייט ראשון." אני ממשיכה לברבר.
"תודה! לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך ובלי העצות שלך." הוא מחייך.
השירים ממשיכים, הראשים שלנו צמודים, הוא מניח יד על הכתף שלי, מחמם אותי בגופו. הדמעות תקועות לי בגרון, אבל אני מזייפת חיוכים.
אני קצת קצת מצטערת שיש מעקה על הגג, ואני לא יכולה פשוט לזרוק את עצמי ממנו הלילה.