אחד הדברים שאני הכי אוהבת בירידה לאילת היא הדרך. תמיד אהבתי את המדבר, את המרחב המונוליטי ומעורר הענווה הזה שמעמת אותך עם כמה שאתה
קטן קטן קטן קטן קטן עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב עלוב
אנחנו עוצרים בתחנת ההתרעננות בעין יהב ובירידה מהאוטובוס האויר מכה בי ועוטף אותי בחום שלו אחרי שעתיים של נסיעה במזגן. אני פותחת את הפה לשאוף לתוכי עוד חמימות ומתחילה לרוץ. ההתחלה איטית ומרגיזה, הרגליים לא הכי נשמעות לי אחרי מנח של ישיבה ארוכה ומרגישות כמו הג'לי של פנימית ג' בימי חמישי (כדאי היה להתמתח)
"היי תחזרי! " אני שומעת מרחוק את שאר הנוסעים. חוזרת אני לא. "זאת מג'נונה זאת.. חחחחחח"
שלום ולא להתראות מאדר פאקרז!!! סי יא נוור!!
חוזרת אני לא.
אני אוהבת לרוץ. את תלויה רק בעצמך. מתקדמת בקצב שהיכולת הפיזית מכתיבה לך, מחליטה עם עצמך אם הפעם את רצה אל או בורחת מ, עירום במיטבו.
אלוהים אדירים זה כול מה שאני רוצה (אני תופסת קצב) לרוץ חזק. להרגיש את החול הופך לבוץ בתוך הפה המטונף שלי (הריאות מתחילות לשרוף לי בטירוף) אני כבר לא מרגישה את הרגליים כול כך, רק את הזעזוע שעוטף כול כף רגל בנפרד כשהיא פוגעת באדמה. אחרי זמן שנדמה לי כמו נצח אני מועדת ונופלת (נדמה לי שהזרועות שלי מתארכות לי מהכובד ומכשילות אותי) אני מתפלשת בשמחה בחול הלוהט, נותנת לו להגליד את הפצעים על הברכיים והמרפקים, להפוך את הדם שלי לעיסה חגיגית . פאק מי זה כואב (מחרמן) כדוריות הדם שלי לא מצליחות להחליט אם לנזול ממני החוצה או להתפקד לתוכי פנימה לדגדגן שלי שמתנפח כבר בקצב מטורף שלא היה מבייש זין קטן ומתוק (החליטו כנראה) וואי עכשיו גם בין הרגליים שלי יש בוץ (אני נביעה).
השיער החלק והמשיי שלי מרגיש עכשיו כמו זרדים יבשים (אולי אבעיר אותם לעת ערב?) אני פאקינג רותחת ובוערת מחום (מתי הספקתי להתפשט?) אני משנה טקטיקה ומחליטה שצריך לזחול. לא סתם יש לי גחון הרי..הגוף שלי מדיח לחטאים הכי קדמונים ( כן זהו, ראוי לזחול). הפיטמות שלי נשרטות ומדממות, הפרצוף נדחק כנגד הפודרה (אני הופכת לגיישה?) המרפק השמאלי שלי כבר חושף עצם חומה צהובה ( עצמות הן בכלל לבנות לא?) בשלב מסוים אני נשכבת פרקדן על הגב ופוערת את החיוך שלי (שלי? מי יצר בי אותו?? נזכרת. כן שלי שלי שלי!) נחנקת מהחול בנחיריים ובפה (איזה מנגנון מאפשר לי להחנק עמוק כול כך ולנשום חופשי כול כך בו זמנית?) אלוהים הכול כואב ונשרף בי (אני מרגישה את הגמירה שלי הולכת ונבנית). התפרצות ושקט.
הרמקול של ארומה מכריח אותי לקלף את עצמי מהמקום. בין השפתיים הסדוקות והצהובות שלי זוג חרדונים כבר הספיק להטיל ביצים והופך למשפחה (לא זר לי באמת, ביצים בפה). כשאני קמה אני מזהה גם שהירכיים כבר נראות כמו מפה של הרשות להגנת הטבע והרטיבות סימנה בהם שבילים קטנים של שמחה. האויר כבד וחם. בדרך לאוטובוס אני זורקת מבט אחרון אחורה ותופסת בדיוק את השניה בה הגמירה שלי מתאדה מהספסל הלוהט כמו נשמה שעוזבת את הגוף.
בקור של האוטובוס אני זוכרת להודות.
תודה מדבר יקר שלי, שאתה נותן לי להתייחד, מספק לי גמירות קטנות ורגעי אסקפיזם טהור.
תודה לך על שנים,
של אוננות בתחנות דלק.
