לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שוק על ירך

פעם ראשונה שלי. מקווה שלא אצא מכאן מאורסת לנסיך ניגרי ועם חבר לעט מאנגולה, לואיזיאנה .
או אולי כן..
לפני 5 חודשים. 30 בספטמבר 2023 בשעה 17:37

 

 

פעם יכלתי להיות כל מי שרציתי להיות. ללכת לקרנבלים ולרכב על גלגל ענק ולזכות בדובי, וללגום בלילות שישי צ'רי קולה עם יין על מגרשי פוטבול ולהחנק מהקיא של עצמי בבקרים. ולנפוש בהמפטונס ולחיות בציורים של רוקוול על כיסא נדנדה בחצר, עם ריח של דשא טרי מכיסוח וגדר לבנה וילדים ובריכה. להאזין לדילן ודולי ולהתעייף מאירוח ולהרגיש את הצביטה הזאת כשנושמים עמוק והמוח משוגר למיליוני עולמות מקבילים של חיים אחרים וזהויות מקבילות כי נדמה שהזמן לא נגמר לעולם, ותקרא את כל הספרים ותלמד לנגן ותאהב כך ואז כך ואז כך ואז אחרת. ואני מסתכלת על הקישוטים היפים והנוצצים בשמש, וגם על שרשראות של עיגולי נייר צבעוניים שמישהו הכין בעצמו, ועל השלטים של ברוכים הבאים לאושפיזין ועל קפלים מגוהצים בחצאיות באורך הברך שגם שם רציתי להיות והייתי. ויש ריח של קרירות חדשה של ספטמבר ושל דקלים שעוד לא הספיקו להתייבש וזיכרונות נעימים על נשיקות ראשונות עם לשון ומזמוזים מתחת לחזיה ולחישות שהוא מסמפט אותי גם, ואולי מחבב פלוס פלוס. ואני, את הבחירות שלי כבר עשיתי וחייתי עשרות חיים קטנים. וצריך שוב, מחדש,  אבל אני כבר קצת עייפה עכשיו וקצת קשה לדמיין. אז לילדות שלי כבר היה ריח של סיגריות ואימפולס ירוק, וכבר גרתי בתל אביב וכבר רקדתי במדבר ובכל מקום אחר גם. אבל אני אנסה תיכף שוב כי נשאר עוד, האמריקנה לא תבנה את עצמה.

לפני 6 חודשים. 1 בספטמבר 2023 בשעה 9:41

חם חם חם לי ואני הוזה. אולי לא הוזה, יותר כמו חולמת בהקיץ.

אני שוכבת על הבטן ומזיעה את החיים שלי לתוך הלונג, נותרו לי עוד14 דקות עד שאצטרך להתהפך על הגב ולשזף את מה שנותר מהגוף שלי. ואז אני שומעת את זה, מישהו עומד ממש בין הרגליים שלי ואני יכולה להרגיש את הצל שלו עלי דופק לי את השיזוף, בן של זונה. הטיפה הראשונה נוחתת על הגב התחתון והבאות אחריה יוצרות שם שלולית קטנה שנוזלת לצדדים. השתן חם כל כך וקרן השמש שמרוכזת בשלולית שורפת אותי כמו לייזר. הזרם ממשיך באופן ממוקד לחור של התחת והעצבוב שם עושה את העבודה, הוא מתהדק ואני לוחצת את המצח שלי חזק יותר לתוך החול. החוטיני הספוג מרגיש עכשיו כמו רטיה חמה כנגד הקוס אז אני דוחפת לחול גם את עצמות האגן ואת הברכיים. אני טועמת את הזיעה מעל השפה העליונה שלי, ממממממ מלוח. הוא ממשיך להשתין ומעביר את הזרם אל בין השפתיים שלי. הטיפות מדלגות אל הדגדגן ונקוות לשלולית נוספת, הפעם על הלונג האהוב עלי. לכבס או לזרוק? לכבס או לזרוק?! אני תוהה עם עצמי (לא לכבס,לא לכבס לעולם). אני שומעת צליל של רוכסן וצעדים מתרחקים. אני מתהפכת לגב ומורחת מהר על הפרצוף שלי קרם הגנה שלא אשרף. השלולית תחתי כבר כמעט התייבשה והשאירה באוויר ריח חזק ומרוכז של שתן, לא יודעת מי זה היה אבל  הוא בטוח לא שותה מספיק אני מזהה, ואולי הוא בכלל לא יכול, אולי הוא איזה נרקומן או שיכור, חשבתי שהרחתי מהשתן שלו ריח של דרינק.

אלוהים, יש לי את היכולת לגמור בלי לגעת בעצמי. אם היה מותר לי, או אפילו אם היה לי האומץ לבקש, אולי עכשיו, עכשיו הייתי גומרת.

 

לפני 8 חודשים. 3 ביולי 2023 בשעה 15:40

אני זוכרת איך ישבתי מרותקת למסך והבטתי בו מעלים את  האוריינט אקספרס או חוצה את האויר בריחוף מעל הקהל שלו, חליפתו השחורה ואפו המחודד מהלכים עלי קסם ניק קייבי משל עצמם.

את ערכת הקוסמות הראשונה שלי קיבלתי לנובי גוד 1994 ( תכלס אני עדיין מושכת מדי פעם איזו מטבע מאוזן של ילדון מזדמן). כל כך התרגשתי שערכתי מופע לכל ילדי כיתה ג'2! המבטים המשתאים נוכח כוס פלסטיק מאוזנת למופת על גבי קלף מאונך הם אותם מבטים משתאים שאני מזהה עליך כשאני יורה מתוך הקוס שלי כדור פינג פונג קטן או בובת ברבי. 

"ווו-אה-לה" אני צועקת לך בעודי שולפת בשיער את הגוף החטוב והעירום שלה מתוך הגוף החטוב והעירום שלי.  "איזו מצחיקה את!!" אתה אומר ומחייך. וזאת, זאת כבר אחיזת עיניים.

לפני 10 חודשים. 26 במאי 2023 בשעה 21:47

  

ככה:

צהרי היום ואני בבית; "אני מבינה" אני משקרת לאדם בצדו האחר של הקו ומסיימת את השיחה; נושמת הכי עמוק שאני יכולה ומביטה למעלה; שוב, שאיפה מהאף נשיפה מהפה; יוצאת לסלון; (אלוהים תן לי את הכוח) מספרת לאבא; פותחת את 'שעון עולמי' ובודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר, אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

ואולי ככה:

חמישי בערב ביומולדת בת"א; "שששש אני לא שומעת ככה כלום סתמו חחח"; משתיקה את החברים ומדדה מבוסמת למטבח שלהם; מסיימת את השיחה; מתיישבת על הרצפה כמו תמיד כשאני מקבלת בשורות לא נעימות ומליטה את הפנים בידיים; שונאת את עצמי על השכרות; מתיישרת בשורה; שונאת את עצמי על הקוק; מגיעה הביתה (אלוהים תן לי את הכוח) ומספרת לאבא; פותחת את 'שעון עולמי' ובודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר; אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; מתרחצת ; מביטה במראה;  אוהבת את עצמי על הכול ביחד; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

או ככה:

אני בים; עונה לשיחה של אבא אבל זה לא הוא; העובדת הסוציאלית לוקחת ממנו את הטלפון, לא עוברות שתי שניות ואני מנחשת מה יש לה לומר; מגיעה הביתה; מתרחצת ועושה פן; בוחרת בזהירות את הבגדים שאני עומדת ללבוש בשבוע הקרוב, אני לא רוצה להרוס שום שמלה טובה עם קרעים משונים; בודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר; אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; מזמינה גט טקסי; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

 

והכי טוב ככה:

הטלפון מצלצל, "דוד נווה עמית של אמא"; פאק איט, לא עונה.

 

לפני 10 חודשים. 20 במאי 2023 בשעה 9:29

 

"לא יודע אחי, משהו כאן מסריח" גדי צעק לחבר שלו ממש כמה דקות לפני שפצצת מרגמה שרמוטה או איזה טיל או משהו הורידו לו קצת רגל וחצי מיד שמאל, והשאירה אותו גם בלי גפיים וגם בלי חבר.

אנחנו עירומים במיטה ואני מתיישבת מולו בפישוק וברכיים כפופות, נשענת על כפות הידיים ששלוחות אחורה.

"אז מה אתה אומר גד" אני מחייכת אליו בעצב, "יוצא שלכל הגברים יש שתי ידיים ולך רק יד אחת?" גדי מחוויר לרגע והעצב מתחיל לעזוב את החיוך שלי.

"איזה מפוזר! נו, ואיפה איבדת את היד שלך?"

"בצבא. כבר סיפרתי לך מאה פעם" הוא ממהר לומר והנשימה שלו משתטחת. אני מחייכת רחב יותר. "מה זה בצבא? במבצע צבאי כאילו?"

"כן".

"אז היד שלך.. היא כזה כמו בסופר? היא, היא במבצע עכשיו??"  אני כבר ממש צוחקת עם עצמי והברכיים שלי מתקרבות ומתרחקות אחת מהשניה כמו לפי מטרונום. טאק- טאק- טאק הן חושפות ומסתירות את הקוס. לא נראה שאת גדי זה מצחיק יותר מדי הסיפור הזה.

"אתה חושב שזה השפיע איכשהו על הגבריות שלך?" אני תוהה בקול רם ומשאירה את הרגליים שלי במצב מפושק הפעם. גדי מביט לי בלבן של העין ומגניב מדי פעם מבט אל בין הרגליים שלי.

אני כבר לא מחייכת ולא צוחקת. מבחוץ נכנס לקרווילה ריח מתוק של חרציות וקרן שמש חמה מטילה את הזרקור שלה על חלקיקי האבק באויר החדר.

"כן" הוא עונה לי בחדות ובקול קצת סדוק, "עכשיו אני כבר קצת פחות גבר". טיפה אחת מהקוס מדגדגת אותי בדרכה אל הסדין ואני יכולה לשמוע את גדי בולע רוק. הזין שלו עומד כל כך חזק שלדעתי זה מכאיב לו, הזקפה נראית לי מבריקה וסגולה ובורדו.

"אתה רוצה לגעת?" אני מתקרבת אליו מעט ויושבת עכשיו ממש היכן שפעם הייתה לו רגל.

"אתה יכול כמובן" ואצבעות יד ימין שלו נשלחות קדימה. "אבל רק ביד שמאל".

העיניים שלי מצטמצמות לכדי חריצים וכל העולם נעלם עכשיו חוץ משנינו, היד שלו קופאת באויר. כעת תורי לבלוע רוק.

שתיקה.

"אתה כן יכול לגעת בי גד" אני אומרת שוב לאט ומרחיבה מעט את הפישוק, "אבל רק עם הגדם".

אחרי זמן שמרגיש כמו נצח גדי רוכן אלי עם חצי יד שמאל. אני עוצרת את הנשימה כדי לא להפריע לו ולפלא הזה. הכל דומם עכשיו.

עוברות עוד בערך עשר שניות וגדי שולח את הגדם שלו ישירות לתוך הקוס שלי. הנפש שלי קורסת לתוך עצמה. בחיי שאם למות אז עכשיו.

"אההההההה יא בת של זונהההה" הוא צורח כשהוא מתפוצץ לתוכי ומנגב על הגב שלי דמעות ונזלת. אני מסתובבת אליו ומנשקת את כולו, זקוקה לו כמו לאוויר, מטביעה את הפנים האדומות שלו לתוך השדיים. הזרע שלו והזין הרופס והחלקלק נמרחים לי על הירך והקוס.

צבע אדום- "אמאלה גדייי!" -צבא אדום, צבע אדום- אני שומעת את האזעקה עולה ויורדת "פספסנו את זה!" הוא מצמיד אותי חזק אליו ולא משחרר עד שנשמע היירוט. "גדי", נהגתי ללחוש לו, " אתה לא באמת צריך שתי ידיים, יש לך חת'כת שתי ביצים. שתי ביצים, ושאלוהים יעזור לי איזה לב". 

 

 

 

לפני 10 חודשים. 13 במאי 2023 בשעה 13:07

יושבת ברכב עם בעלה של חברה שלי

צליל של הודעה נכנסת בכלוב

שנינו: זה שלי! 

שותקים במבוכה קטנה

צוחקים צחוק ענק

ממשיכים לאכול בורקס.

 

אז נשמה שלי למקרה שאתה קורא, הילדים התעוררו ומדביקים מדבקות, הבית שטוף והכביסה מקופלת. 

תבלו בנעימים! 

 

 

** בעצם עכשיו הם כבר רבים על אפרסק :)

לפני 10 חודשים. 10 במאי 2023 בשעה 14:04

 

"זה נורא מוזר להכיל בתוכי שני אנשים, יודעת?" אני אומרת לעצמי ואני יודעת שאת מקשיבה.

ניסיתי כל החיים להתחמק מזה, בחיי שאפילו באיזשהו שלב הפסקתי בגלל זה להזדיין בקוס. ועכשיו? עכשיו יש אותנו.

אני מנסה קצת להכיר אותך מחדש, מנהלת אתך שיחות שלא קרו ולא יקרו לעולם (נו כי באיזה עולם הייתי מספרת לך על הזי-יו-נים שלי) אל תדאגי, את המילה "זיונים" אני זוכרת לבטא בלחש ועם חיוך מבוייש בדיוק כמו שלך. אני טווה לנו מערכת יחסים.

ושתכירי שזה ממש הזוי להיות אישה בת שבעים וחמש! את יודעת למשל שהכבד שלנו במצב לא להיט? וחזר לך הסרטן בפנים? ביקשתי לראות מנהל רפואי (כן כן, כי ברור שרופא רגיל זה לא בשבילנו) כדי להבין את הסיבות ולגבש תכנית טיפול ומחר גם נסע לאונקולוג. כל תא שלי צרח עלי שאת בקרוב תלכי ושזה מיותר, משכנע אותי לרוץ על נפשי מחדר ההמתנה. כול תא שלך קרקע והצמית אותי למקום, משתק. מחדיר אשמה, יראה ומטרה.

אני גם חברה של החברים שלך, אני דואגת לברך בימי הולדת וללכת ללוויות, ממש כמו הסצנה ההיא ב"אמילי" כשהוא חוזר הביתה ומוחק עוד איש מספר הטלפונים. אני בליגה של הגדולים עכשיו אמא!

מעניין אותי לפעמים אם כיף לך להזדיין דרכי? בכול מיני לכלוך ושתן וכואב ומשפיל. סורי אולי באמת אני צריכה גם לזכור בשבילך להזדיין כרגיל ואפילו למצוא לנו קצת אהבה. פשוט שהאהבה שלי נראית ככה נראה לי, אבל אני יכולה להבין אותך ומבטיחה להשתדל.

אגב אהבה, הבנתי למשל שאני לא יודעת להרגיש כל מיני. כלומר, שאני יודעת בערך אבל זה ממש מסובך לי ואני גם לא יודעת לקרוא להם בשמות ואני לא יודעת אפילו מאיפה מתחילים ללמוד את זה. וגם לא בטוחה שיש לי הכוחות או הצורך. אולי כן, כי נדמה לפעמים שמשהו צובט אותי קצת ומלחלח את העין.

עכשיו, כשאת אינך מדברת, או מגיבה כל כך, או מזהה, מכח החוק אני אחראית לקשר שלנו. אז עכשיו זה בידיים שלי. אני מקוה שאעשה זאת כמו שצריך הפעם, אמציא אותך חדשה ואותי טובה. " שששששש" אני אורבת למחשבה שלך דרוכה כמו אריה בסוואנה. שלוש, שתיים, אחת ו... "צ'וק מסטיק!!" אני מזנקת ומשתיקה אותך באחת. שילמתי חלק מהחוב ואני זקוקה לקצת שקט, הרפי.

אני כל הזמן בוחנת את עצמי כאדם. מה זה אומר עלי שלא דברת איתי שנים? ומה זה אומר עלי שהקשר היחיד שאני יכולה לנהל אתך הוא כשאינך מגיבה ומודעת לי עוד? ומה זה בכלל אומר עליך? ועלי? הא? מה. כל. זה. אומר. גיליתי שזה לא משנה, גיליתי שאני אוהבת אותך ומודה לך ואת לי.

אז כאילו, מה אני אגיד לך אמא, אז קוסאמשלך טוב? או כזה בעצם, קוסאמא שלי.

 

לפני 11 חודשים. 21 באפריל 2023 בשעה 11:40

 

לפעמים נדמה לי שאם מישהו היה צופה בי מזדיינת, הוא באמת היה נופל ומת תוך שבעה ימים.

לפני 11 חודשים. 11 באפריל 2023 בשעה 14:03

 

 

"לולקי!"אני שומעת את השם שלי נצעק מתוך המכולת השכונתית ומרימה את הראש מהנייד.

"אלוהים אדירים בן! מה אתה עושה כאן?? לונג טיים!!" חבר ילדות שהיה איתי בגן.

"באתי לבקר את ההורים" הוא עונה ומסמן בידו שאמתין רגע והוא כבר יסיים את השיחה שהוא נמצא בה ויתפנה אלי. "חוזר אליך אחי" אני שומעת אותו אומר .

אנחנו מחבקים חזק ומחייכים כמו שרק למישהו שמכירים מגיל ארבע יודעים לחייך, מבפנים כזה, כמו כשהיינו ילדים וכאילו לא עברו עשרים שנים מהפעם האחרונה שהתראינו.

אני מביטה בשיער הארוך שלו, בתכשיטים הכבדים ועגילי הפנטגרם ומהנהנת כאילו לחזק על שלא התבגר, לפחות בחזות.

הוא מצדו מסיט את השיער שלי ואוחז בקווצות הלבנים "את נושאת אותו היטב!" מחמיא ומכאיב באותה נשימה.

הוא מלווה אותי לבית הורי ואנחנו צוללים לזכרונות ושטויות ומחייכים כל הדרך .

"עם מי לא התמזמזת תגידי?!" הוא מזכיר לי בצחוק.

"וואו, מצטערת לשמוע" אני מנחמת ומשחררת עוד דמות מהעבר למנוחה. 

"בדיוק דברתי עם אלון זוכרת אותו? למד אתנו איזו שנה ביסודי, איכשהו נשארנו חברים". אני כבר לא סתם מחייכת , אני כבר צוחקת כל כך חזק שהוא שואל אותי אם הכל בסדר.  אני מרגישה איך הלב שלי קורן כולו החוצה עכשיו והוא שולף את הנייד ומראה לי תמונה. הפנים הבוגרות של אלון מחייכות אלי מאיזו אפליקציה, מעוטרות בקוקו חמוד וזיפים של גברים שנינוחים בגופם. אני חוזרת בראש לילד בן השתיים עשרה ומתרגשת עם עצמי, הכל בעצם כל כך פשוט.

מעניין אם הערב לפני השינה כשהחבר כבר יספר לו שנתקל בי וקישקש איתי,  גם אלון כמוני יאונן את עצמו לדעת על הזכרון שלי שוכבת לצידו מובכת ומפוחדת. ואז אולי לרגע קטן אחד, כמו איזה גיהוק ברצף הזמן-חלל נוכל שנינו לגמור יחד, את מה שפעם מתישהו התחלנו. 

לפני שנה. 6 בפברואר 2023 בשעה 15:56

 

ובחזרה לאמת.

 

"הראשונה שתהיה לה בת קוראת לה נעמי!" אנחנו צוחקות שיכורות מהתחת ונועלות זרתות.

חלפו כבר למעלה מעשרים שנים. נעמי שלה היום כבר בת כמעט שנתיים והיא הדבר הכי מתוק, שמנמן, סקרן וחביב עם שיער חום גולש ולחיים ורדרדות. כשנעמי מחייכת היא נראית כמו פינק ליידי. "נעמי יא תפוח עץ!" אני צועקת לה בחדווה ונותנת לה למשוך לי חזק את השפתיים בידיה הדביקות. "קהההה!!!" היא מחזירה לי בצעקה ילדותית ומתגלגלת של ההברה האחרונה בשמי. 

ילדים הם השלב הכי מעניין ונפלא בהתפתחות האדם בעיני. הם ממלאים אותי בצחוק ושמחה. לעיתים אני מרוצה מזה שלא יהיו לי משלי ולעיתים כואבת. לעיתים הם מחברים אותי לילדה שבי ולעיתים לאמא. כל חודש אני עושה הריון מדומה, וגם עוד לא סיפרתי לאף אחד כי אני נורא מתביישת, אבל בזמן האחרון ממש ממש בא לי להניק מישהו.

נומנום, יום יבוא ולבטח אכתוב לך סיפור. ועד אז, אני ואמא שלך נמשיך לחלום בהקיץ על הספה ולכרות בריתות. טוב? טוב.