שוק על ירך

ויקטור היה ועודנו ככול הנראה, הגבר של החיים שלי. אני עוד זוכרת את הכחולות כחולות שלו מביטות בי מתוך עננת עשן של אל אמ אדום במחששה, "רוצה שאכטה?" שאל, מוחץ את הפילטר בין אצבעותיו. התאהבתי. אני כבר לא ממש זוכרת את הפעם הראשונה שהזדיינו אבל מאותו רגע למשך שני עשורים ועוד, ויקטור היה הקלייד לבוני שלי. כול החבר'ה תמיד ידעו שכשהוא בסביבה הלילה שלנו כנראה יסתיים יחד, הילדים מתכננים את החתונה שלנו גם היום והחברות עדיין צוחקות שאם אעשה תרומת זרע בטעות אפול על שלו, כי ככה זה כשנועדים.

חילצתי אותו מכול תחנת משטרה , יישרתי אותו אל מול מיליון דרינקים, ברחתי אתו מכל דירת הימורים בשפלה ומשכתי במרפקו מתוך כל קטטה שהסתבך בה.

כשסבתא שלי נפטרה, נכנסנו להריון והפלנו, כשאבא שלו נפטר יצאנו להרוס. לא היה חדר  בירקון שלא התגלגלנו בו וחתונה עם מגנומטר שלא פיזזנו בה. היינו כבדים וקלים ושיכורים מכח וכהיל. אחרי הצבא הוא טס לחול , אני בינתיים פיתחתי בעיה קלה של סמים קשים וגם  נפטרתי ממנה.  שלושה עשורים ואנחנו חברים, מוצאים ומאבדים יחד. הכחולות, כחולות עדיין. "אני רוצה זוגיות כבר" אמר לי בחוף בוגרשוב אחרי הקורונה. "כדי שמישהו יאהב אותך?" תהיתי. "כדי שאני אוהב מישהו" ענה לי בפשטות ובטחון. שלוש שנים אחרי, אני מתחילה להבין עכשיו אני חושבת.

אני מצטערת.

היום הייתי במסיבה עם אנשים אחרים ושמחתי כל כך, ושתיתי ושחררתי ורקדתי, והיה לי כיף.

והחיים כלכך השתנו לנו וכל מה שהאמנתי בו בגד בי. הוא אמר לי לפני איזה כמה חודשים כשאמא (האם אתה יודע?) שבשבילי זה גם משבר אמונה. אולי כן, למרות שאני עדיין מדברת עם אלוהים ונמצאת בהודיה. אני חושבת שאני פשוט ניגשת לזה ממקום תועלתני, אני תובעת מאלוהים לשלם לי תמורת הקשיים שלו ומחפשת מה הרווחתי. וגם אין לי הסבר אחר לכך שבאותו בוקר הייתי דווקא שם. זה פשוט כל כך רנדומלי כל מה שקרה לנו, וחסר חמלה.

הוא. אתה היית אוהב אותו. זה בטח היה משעשע אותך והיית הולך לקנות לו ארגזים של בשר וסמירנוף אייס ומברר מידת עשיה. ואולי הייתם מנגנים יחד בגיטרה וכמובן שהיית מביך אותי מולו בשולחן העגול שלכם.

יודע, אני משתנה בזכותו. בכאב וחוסר ביטחון ופחדים איומים, אבל אני מרפה ונשארת. "עולב, את קודם כל שיפחת המין שלי" הוא הרגיע אותי היום, ואני שמה בו את מבטחי. 

אני לעולם לא רוצה לדבר על אותו הבוקר. לא מאמינה האמת שבסוף אני מורחת את הקדושה שלך דווקא כאן הגם שאמרתי שלא אכתוב יותר. אבל יש דברים שהוא מבקש שלא אוכל לתת אם לא אסיים כאן. כי בשבילי, אין יצירה ואין בריאה במלחמה הזאת ואין מילים. אין צורך לתאר גם כן, כולנו חיים כאן וראינו. אחרים מוכרחים, מי שיכול, חייבים לך, לנו. זאת 'החזית השמחה' ואני מודה על כל אחד שנותן שם פייט. המילים שלי, תמיד אהבת אותן, צחקת שאין מי שידבר לילדים שלך כמוני. אני מצטערת על כל מה שנאלצתי לומר להם באחד עשר החודשים האחרונים, על הבשורה. פעם כתבתי כאן עליך בהקשר אחר, על הגבורה שלך והנחישות והאהבה אלי, רק שזה נשאר בטויטות בזמנו וזה הנכון לי גם עכשיו.

גם בזכותך השתניתי, ה"הורות" שנכפתה עלי מביאה איתה שיאים של רגש צלול ותהומות של פקפוק עצמי ובלבול אבל גיליתי אושר בכך שתלויים בי ואיפשרתי לעצמי להיות תלויה, גם בו (תראה אותי). לפני רגע הילדים חיבקו אותי וביקשו שאשאר לישון, וגם מחר נלך לאסיפת הורים לקראת כיתה א' של האמצעי והייתי עם הקטנה בחיסונים והגדולה בגינה.

ואני יודעת לכתוב רק ממקומות טובים,  זוכר שאמרת לי להניח לעבר ולא להתבייש ולא לתת לזה להעיב על העתיד? ואיך מניחים להווה? כמוך אני מאמינה בהנאה ובכך ששם החיבור ולא בעצב. אבל השנים האחרונות עייפו אותי ואני זקוקה לשמחה כמו לאויר ולא מצליחה שם.

ואז היום יצאנו עם החברים שלו, ואיכשהו נקלענו למסיבה,  והשמש כזה סינוורה אותי וגם הוא, והיה ביט מושלם. ורקדתי יחפה על העץ, ושתיתי יין וצחקתי חזק ופתאום קלטתי שכואבות לי הלחיים מלחייך והשמחה הזאת, עגולה ועוצמתית, כזה עלתה לי מבפנים.

אז כן. טוב לבכות, טוב לשמוח.

אני חולצת נעליים.

ככה:

בסוף הלכת בבוקר שמשי ונעים של שבת. אבא תמיד צחק שכל השבוע יכול להיות גשם אבל השבתות של היהודים יפיפיות. את שיחת הטלפון שכל כך התכוננתי אליה החליפה דווקא שיחה ממנו ואת הבגדים שהכנתי לך החליפו תכריכים (האמת לא יודעת איך לא חשבתי על זה שתקברי בתכריכים, הרי זה פרט שאני יודעת). כתבתי כאן כל כך הרבה עליך, התאבססתי על המוות שלך. חשבתי שכשתלכי ארצה לתאר אותו לפרטי פרטים אבל דווקא אני רוצה רגע לתאר אותך ולומר תודה על המתנות שנטעת בי. על איכילוב, על שעות של הקראת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה שאפשרו לדמיון שלי לעוף רחוק ולחלום בענק. זה גרם לי לאהוב ספרים ובזכות זה יש בי תעוזה, הרפתקנות וכמיהה לנדוד, אני לא פוחדת להיות לבד. על מוזיאון תל אביב שעשית לי ממנו בית. היית אמורה להיות הכי שקופה שם אבל היית הכי, הכי נראית. ברגישות וידענות הכרת לי כל אמן ויצירה ואני נושמת שם כל סדק בציור וקילוף במסגרת. על ריח של גלריות קרירות וטעם של קרואסון שוקולד במזנון. על כך שמצפייה בך למדתי שלא לקבל את המילה "לא" כתשובה, גם לא ממך. על ערכן של חברויות, שהן מהוות את השורשים שלנו בעולם ומאפשרות לנו לנוע בבטחה ועצמאות כשאנחנו לבד, ועל העוז והכוח של הביחד שלהן. הם היו כאן כולם להפרד ממך, שלי ושלך, ועשו הפעם בשבילי את מה שפעמים רבות מדי עשיתי בשבילם. על חוש ההומור שלך, מבויש אבל נועז. על המסירות עד כדי פגם כמעט בטיפול בי, ועל ההתפכחות הקשה שבטיפול בך. וואו זה היה מכוער ואכזרי..נשברתי שם הרבה כל כך שלא נשאר ממני כלום חוץ מהליבה ואני מנסה לבנות עליה מחדש. אולי לא טוב כרגע, מבולבל, מפוחד נורא אבל גם שלם יותר, מודע לעצמו ובריא. בלי ה "אבל גם" האופייני לי, בלי חיים בקצוות. אני מתחילה מחדש בגיל ארבעים כמעט אבל אולי זה לא "מחדש", אולי זאת ההתחלה היחידה, זאת שבלעדיך על אמת. אני מנסה ללמוד על קרבה, זה כנראה לא יכל היה לקרות לי לידך. תודה על 'יום כיף'.  על "את אישה, אישה צריכה לדעת לרוץ בעקבים" ועל כך שאני יודעת. ובכלל על הקשר שלך עם נשים, אני זוכרת את החיבור שלך שם, למורכבות ולעוצמה ורעות שרק נשים מבינות, על השרידות שלנו, בנשים סביבי מצאתי בית. הנשיות שלי היא כוח, כל מה שיש לי עד עכשיו זה בזכותה. בזמן האחרון אני מגלה על מה שקורה לי בלעדיה והמוח שלי מתרסק ועף. על כל הדברים שאי אפשר לסכם בהם אדם. ולבסוף, על זה שבאת להפרד ממני בחלום בליל שישי ושבחרת ללכת ממני דווקא אז וכך. 

"ואנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצנו הקדושה. היי מליצת יושר עבור כל ישראל. לכי בשלום ותנוחי על משכבך בשלום, ותעמדי לגורלך לקץ הימין"

וגם ככה:

ערב שישי. הטלפון מצלצל בסלון ובפעם השלישית השבוע ומי סופר איזו בחודש האחרון מודיעים לי שהמצב שלך חמור. אני חוזרת למיטה ונשכבת על ידו כשפתאום הוא תופס את הראש שלי ומוריד לכיוון הזין. "לא לא" אני אומרת בשקט, "אני לא רוצה עכשיו". פעם הייתי עוזבת הכל, רצתי אליך מכל עבודה ומכל בילוי, ביטלתי כל תכנית. הפעם אני משתהה. אני רוצה להשאר כאן ואני מפחדת להתחרט, להוזיל אותך. אם אעזוב הכל ואבוא אתבאס, אם לא אעזוב ותלכי אשתגע (?). "אחכה עוד הרבה?" הוא אומר בקרירות. אני מתיישבת על הברכיים מעל פיקת הברך שלו ומורידה אליו את הראש, אני צריכה רגע לפני שאני מספרת. "אני לא יכולה" זה פתאום יוצא ממני בלי שליטה. "זאת שיחה בקשר לאמא, אני פוחדת להתחרט" אני חוזרת לשכב לצידו על הגב ואנחנו שוכבים ככה בשקט. אחרי כמה דקות של שתיקה היד שלו נשלחת אל בין הרגליים שלי ומוצאת את הדגדגן. שנה וחצי של קשר והוא מעולם לא נגע בי לפני כן (את לא מעניינת; את האחרונה בכל סדר עדיפויות; את לא שווה את זה; אנחנו לא פה בשבילך). "נעים לך?" הוא שואל ואני בקושי נושמת. אני נכנעת למגע הזה ונמסה כמו חמאה על היד שלו. זה כל מה שאי פעם דמיינתי שזה יהיה, הגוף שלי מתפתל לתוך כל תנועה שלו ונדמה לי שאני מלטפת לו את האמה. "אז בעצם" הוא לוחש לי תוך כדי עיסוי "זה בסדר שאת תהני ברגע הזה, אבל אם אני אהנה את תתחרטי?". כמו מתוך מנוע פנימי ובוודאות מוחלטת, הגוף שלי מתנתק מהמגע האלוהי הזה וזוחל מובס וכמו שצריך לכיוון הזין שלו. אני מפשקת רגליים, עולה חזרה לברך, ממקמת את הדגדגן על הפיקה ולוקחת לפה. "יופי, ככה יותר טוב", הוא מכסה אותי בשמיכה עם הראש ומשאיר אותי לבד. עם הזין שלו, אתך, עם חוסר עמוק, עם הרוק והזיעה שלי וטונות של בטחון ושקט.

בשש בבוקר אני מתעוררת על הרצפה רגועה ושלמה אחרי החלום שלך ועולה למיטה לזיון מגושם שאחר כך אבקש עליו סליחה באוטו. אני מחכה לשיחה מבית החולים עוד קצת וכשזאת לא מגיעה שוקעת שוב בשינה, הפעם טרופה ולא נעימה.

"חלמתי עליה אתה יודע? חלום ראשון שהוא לא סיוט" אני אומרת לו כשאני יוצאת לסלון ובודקת שלא היו לי שיחות מאף אחד. אנחנו שותים קפה ומדברים כשהטלפון מצלצל. "איפה את? אמא נפטרה לפני כמה דקות" אומר לי אבא בצד השני בדמעות ויוצא לי איזה 'הא' מופתע כזה. אני מחליפה את הטון המופתע בטון רך ואומרת לאבא שהכל יהיה בסדר. "אמא נפטרה" אני עושה לו עם השפתיים וממצמצת למשהו בחיוך. שום דבר לא משתנה, לא מזורז ולא נמהר. הכל נכון ופשוט. הוא מכין ארוחת בוקר ומתעקש שאוכל כי עומד להיות לי יום ארוך. אחר כך הוא מתרחץ ואנחנו יוצאים אליך. בדרך אני צוחקת שמזל שסיפרתי לו על החלום לפני השיחה ובודקת אתו אם הוא לא פתאום מאמין באלוהים. כשאנחנו מגיעים לבית החולים הוא מושיט אלי כרגיל אגרוף ל'פיסט פאמפ' במקום שלום. ביקום כולו אין משהו שמשפיל ומקטין אותי יותר מזה ואני לא מצליחה להתרגל. זה מפשיט אותי מכל קמצוץ של סקס אפיל, נשיות וכבוד שמתישהו עוד ניסיתי להאחז בהם. "היום חיבוק" אני מבקשת ונתקעת עם האף בבית השחי שלו. שום דבר לא משתנה, ולנצח גם כן.

פעם יכלתי להיות כל מי שרציתי להיות. ללכת לקרנבלים ולרכב על גלגל ענק ולזכות בדובי, וללגום בלילות שישי צ'רי קולה עם יין על מגרשי פוטבול ולהחנק מהקיא של עצמי בבקרים. ולנפוש בהמפטונס ולחיות בציורים של רוקוול על כיסא נדנדה בחצר, עם ריח של דשא טרי מכיסוח וגדר לבנה וילדים ובריכה. להאזין לדילן ודולי ולהתעייף מאירוח ולהרגיש את הצביטה הזאת כשנושמים עמוק והמוח משוגר למיליוני עולמות מקבילים של חיים אחרים וזהויות מקבילות כי נדמה שהזמן לא נגמר לעולם, ותקרא את כל הספרים ותלמד לנגן ותאהב כך ואז כך ואז כך ואז אחרת. ואני מסתכלת על הקישוטים היפים והנוצצים בשמש, וגם על שרשראות של עיגולי נייר צבעוניים שמישהו הכין בעצמו, ועל השלטים של ברוכים הבאים לאושפיזין ועל קפלים מגוהצים בחצאיות באורך הברך שגם שם רציתי להיות והייתי. ויש ריח של קרירות חדשה של ספטמבר ושל דקלים שעוד לא הספיקו להתייבש וזיכרונות נעימים על נשיקות ראשונות עם לשון ומזמוזים מתחת לחזיה ולחישות שהוא מסמפט אותי גם, ואולי מחבב פלוס פלוס. ואני, את הבחירות שלי כבר עשיתי וחייתי עשרות חיים קטנים. וצריך שוב, מחדש,  אבל אני כבר קצת עייפה עכשיו וקצת קשה לדמיין. אז לילדות שלי כבר היה ריח של סיגריות ואימפולס ירוק, וכבר גרתי בתל אביב וכבר רקדתי במדבר ובכל מקום אחר גם. אבל אני אנסה תיכף שוב כי נשאר עוד, האמריקנה לא תבנה את עצמה.

חם חם חם לי ואני הוזה. אולי לא הוזה, יותר כמו חולמת בהקיץ.

אני שוכבת על הבטן ומזיעה את החיים שלי לתוך הלונג, נותרו לי עוד14 דקות עד שאצטרך להתהפך על הגב ולשזף את מה שנותר מהגוף שלי. ואז אני שומעת את זה, מישהו עומד ממש בין הרגליים שלי ואני יכולה להרגיש את הצל שלו עלי דופק לי את השיזוף, בן של זונה. הטיפה הראשונה נוחתת על הגב התחתון והבאות אחריה יוצרות שם שלולית קטנה שנוזלת לצדדים. השתן חם כל כך וקרן השמש שמרוכזת בשלולית שורפת אותי כמו לייזר. הזרם ממשיך באופן ממוקד לחור של התחת והעצבוב שם עושה את העבודה, הוא מתהדק ואני לוחצת את המצח שלי חזק יותר לתוך החול. החוטיני הספוג מרגיש עכשיו כמו רטיה חמה כנגד הקוס אז אני דוחפת לחול גם את עצמות האגן ואת הברכיים. אני טועמת את הזיעה מעל השפה העליונה שלי, ממממממ מלוח. הוא ממשיך להשתין ומעביר את הזרם אל בין השפתיים שלי. הטיפות מדלגות אל הדגדגן ונקוות לשלולית נוספת, הפעם על הלונג האהוב עלי. לכבס או לזרוק? לכבס או לזרוק?! אני תוהה עם עצמי (לא לכבס,לא לכבס לעולם). אני שומעת צליל של רוכסן וצעדים מתרחקים. אני מתהפכת לגב ומורחת מהר על הפרצוף שלי קרם הגנה שלא אשרף. השלולית תחתי כבר כמעט התייבשה והשאירה באוויר ריח חזק ומרוכז של שתן, לא יודעת מי זה היה אבל  הוא בטוח לא שותה מספיק אני מזהה, ואולי הוא בכלל לא יכול, אולי הוא איזה נרקומן או שיכור, חשבתי שהרחתי מהשתן שלו ריח של דרינק.

אלוהים, יש לי את היכולת לגמור בלי לגעת בעצמי. אם היה מותר לי, או אפילו אם היה לי האומץ לבקש, אולי עכשיו, עכשיו הייתי גומרת.

אני זוכרת איך ישבתי מרותקת למסך והבטתי בו מעלים את  האוריינט אקספרס או חוצה את האויר בריחוף מעל הקהל שלו, חליפתו השחורה ואפו המחודד מהלכים עלי קסם ניק קייבי משל עצמם.

את ערכת הקוסמות הראשונה שלי קיבלתי לנובי גוד 1994 ( תכלס אני עדיין מושכת מדי פעם איזו מטבע מאוזן של ילדון מזדמן). כל כך התרגשתי שערכתי מופע לכל ילדי כיתה ג'2! המבטים המשתאים נוכח כוס פלסטיק מאוזנת למופת על גבי קלף מאונך הם אותם מבטים משתאים שאני מזהה עליך כשאני יורה מתוך הקוס שלי כדור פינג פונג קטן או בובת ברבי. 

"ווו-אה-לה" אני צועקת לך בעודי שולפת בשיער את הגוף החטוב והעירום שלה מתוך הגוף החטוב והעירום שלי.  "איזו מצחיקה את!!" אתה אומר ומחייך. וזאת, זאת כבר אחיזת עיניים.

ככה:

צהרי היום ואני בבית; "אני מבינה" אני משקרת לאדם בצדו האחר של הקו ומסיימת את השיחה; נושמת הכי עמוק שאני יכולה ומביטה למעלה; שוב, שאיפה מהאף נשיפה מהפה; יוצאת לסלון; (אלוהים תן לי את הכוח) מספרת לאבא; פותחת את 'שעון עולמי' ובודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר, אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

ואולי ככה:

חמישי בערב ביומולדת בת"א; "שששש אני לא שומעת ככה כלום סתמו חחח"; משתיקה את החברים ומדדה מבוסמת למטבח שלהם; מסיימת את השיחה; מתיישבת על הרצפה כמו תמיד כשאני מקבלת בשורות לא נעימות ומליטה את הפנים בידיים; שונאת את עצמי על השכרות; מתיישרת בשורה; שונאת את עצמי על הקוק; מגיעה הביתה (אלוהים תן לי את הכוח) ומספרת לאבא; פותחת את 'שעון עולמי' ובודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר; אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; מתרחצת ; מביטה במראה;  אוהבת את עצמי על הכול ביחד; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

או ככה:

אני בים; עונה לשיחה של אבא אבל זה לא הוא; העובדת הסוציאלית לוקחת ממנו את הטלפון, לא עוברות שתי שניות ואני מנחשת מה יש לה לומר; מגיעה הביתה; מתרחצת ועושה פן; בוחרת בזהירות את הבגדים שאני עומדת ללבוש בשבוע הקרוב, אני לא רוצה להרוס שום שמלה טובה עם קרעים משונים; בודקת מה השעה אצל כול אחד מהם, מישיגן יו אס אוף איי, פורט וילנגה אוסטרליה; מספרת להם כול אחד כפי שסיכמנו שיוכלו להכיל; מעלה את האקסל ובודקת מה צריך לעשות; מתקשרת לחברה שהקצתי לכך ושולחת לה את האקסל של מי מודיע למי; מוציאה את הקלסר; אפוטרופסות+ קבלה על חלקת קבורה שרכשתי עבורך+ תעודות זהות; מוציאה את הקולב עם הבגד שבחרתי לך; מזמינה גט טקסי; עוצמת עיניים; שאיפה מהאף נשיפה מהפה; פוקחת עיניים; נועלת לסתות; התחלנו.

והכי טוב ככה:

הטלפון מצלצל, "דוד נווה עמית של אמא"; פאק איט, לא עונה.

"לא יודע אחי, משהו כאן מסריח" גדי צעק לחבר שלו ממש כמה דקות לפני שפצצת מרגמה שרמוטה או איזה טיל או משהו הורידו לו קצת רגל וחצי מיד שמאל, והשאירה אותו גם בלי גפיים וגם בלי חבר.

אנחנו עירומים במיטה ואני מתיישבת מולו בפישוק וברכיים כפופות, נשענת על כפות הידיים ששלוחות אחורה.

"אז מה אתה אומר גד" אני מחייכת אליו בעצב, "יוצא שלכל הגברים יש שתי ידיים ולך רק יד אחת?" גדי מחוויר לרגע והעצב מתחיל לעזוב את החיוך שלי.

"איזה מפוזר! נו, ואיפה איבדת את היד שלך?"

"בצבא. כבר סיפרתי לך מאה פעם" הוא ממהר לומר והנשימה שלו משתטחת. אני מחייכת רחב יותר. "מה זה בצבא? במבצע צבאי כאילו?"

"כן".

"אז היד שלך.. היא כזה כמו בסופר? היא, היא במבצע עכשיו??"  אני כבר ממש צוחקת עם עצמי והברכיים שלי מתקרבות ומתרחקות אחת מהשניה כמו לפי מטרונום. טאק- טאק- טאק הן חושפות ומסתירות את הקוס. לא נראה שאת גדי זה מצחיק יותר מדי הסיפור הזה.

"אתה חושב שזה השפיע איכשהו על הגבריות שלך?" אני תוהה בקול רם ומשאירה את הרגליים שלי במצב מפושק הפעם. גדי מביט לי בלבן של העין ומגניב מדי פעם מבט אל בין הרגליים שלי.

אני כבר לא מחייכת ולא צוחקת. מבחוץ נכנס לקרווילה ריח מתוק של חרציות וקרן שמש חמה מטילה את הזרקור שלה על חלקיקי האבק באויר החדר.

"כן" הוא עונה לי בחדות ובקול קצת סדוק, "עכשיו אני כבר קצת פחות גבר". טיפה אחת מהקוס מדגדגת אותי בדרכה אל הסדין ואני יכולה לשמוע את גדי בולע רוק. הזין שלו עומד כל כך חזק שלדעתי זה מכאיב לו, הזקפה נראית לי מבריקה וסגולה ובורדו.

"אתה רוצה לגעת?" אני מתקרבת אליו מעט ויושבת עכשיו ממש היכן שפעם הייתה לו רגל.

"אתה יכול כמובן" ואצבעות יד ימין שלו נשלחות קדימה. "אבל רק ביד שמאל".

העיניים שלי מצטמצמות לכדי חריצים וכל העולם נעלם עכשיו חוץ משנינו, היד שלו קופאת באויר. כעת תורי לבלוע רוק.

שתיקה.

"אתה כן יכול לגעת בי גד" אני אומרת שוב לאט ומרחיבה מעט את הפישוק, "אבל רק עם הגדם".

אחרי זמן שמרגיש כמו נצח גדי רוכן אלי עם חצי יד שמאל. אני עוצרת את הנשימה כדי לא להפריע לו ולפלא הזה. הכל דומם עכשיו.

עוברות עוד בערך עשר שניות וגדי שולח את הגדם שלו ישירות לתוך הקוס שלי. הנפש שלי קורסת לתוך עצמה. בחיי שאם למות אז עכשיו.

"אההההההה יא בת של זונהההה" הוא צורח כשהוא מתפוצץ לתוכי ומנגב על הגב שלי דמעות ונזלת. אני מסתובבת אליו ומנשקת את כולו, זקוקה לו כמו לאוויר, מטביעה את הפנים האדומות שלו לתוך השדיים. הזרע שלו והזין הרופס והחלקלק נמרחים לי על הירך והקוס.

צבע אדום- "אמאלה גדייי!" -צבא אדום, צבע אדום- אני שומעת את האזעקה עולה ויורדת "פספסנו את זה!" הוא מצמיד אותי חזק אליו ולא משחרר עד שנשמע היירוט. "גדי", נהגתי ללחוש לו, " אתה לא באמת צריך שתי ידיים, יש לך חת'כת שתי ביצים. שתי ביצים, ושאלוהים יעזור לי איזה לב". 

יושבת ברכב עם בעלה של חברה שלי

צליל של הודעה נכנסת בכלוב

שנינו: זה שלי! 

שותקים במבוכה קטנה

צוחקים צחוק ענק

ממשיכים לאכול בורקס.

אז נשמה שלי למקרה שאתה קורא, הילדים התעוררו ומדביקים מדבקות, הבית שטוף והכביסה מקופלת. 

תבלו בנעימים! 

** בעצם עכשיו הם כבר רבים על אפרסק :)

"זה נורא מוזר להכיל בתוכי שני אנשים, יודעת?" אני אומרת לעצמי ואני יודעת שאת מקשיבה.

ניסיתי כל החיים להתחמק מזה, בחיי שאפילו באיזשהו שלב הפסקתי בגלל זה להזדיין בקוס. ועכשיו? עכשיו יש אותנו.

אני מנסה קצת להכיר אותך מחדש, מנהלת אתך שיחות שלא קרו ולא יקרו לעולם (נו כי באיזה עולם הייתי מספרת לך על הזי-יו-נים שלי) אל תדאגי, את המילה "זיונים" אני זוכרת לבטא בלחש ועם חיוך מבוייש בדיוק כמו שלך. אני טווה לנו מערכת יחסים.

ושתכירי שזה ממש הזוי להיות אישה בת שבעים וחמש! את יודעת למשל שהכבד שלנו במצב לא להיט? וחזר לך הסרטן בפנים? ביקשתי לראות מנהל רפואי (כן כן, כי ברור שרופא רגיל זה לא בשבילנו) כדי להבין את הסיבות ולגבש תכנית טיפול ומחר גם נסע לאונקולוג. כל תא שלי צרח עלי שאת בקרוב תלכי ושזה מיותר, משכנע אותי לרוץ על נפשי מחדר ההמתנה. כול תא שלך קרקע והצמית אותי למקום, משתק. מחדיר אשמה, יראה ומטרה.

אני גם חברה של החברים שלך, אני דואגת לברך בימי הולדת וללכת ללוויות, ממש כמו הסצנה ההיא ב"אמילי" כשהוא חוזר הביתה ומוחק עוד איש מספר הטלפונים. אני בליגה של הגדולים עכשיו אמא!

מעניין אותי לפעמים אם כיף לך להזדיין דרכי? בכול מיני לכלוך ושתן וכואב ומשפיל. סורי אולי באמת אני צריכה גם לזכור בשבילך להזדיין כרגיל ואפילו למצוא לנו קצת אהבה. פשוט שהאהבה שלי נראית ככה נראה לי, אבל אני יכולה להבין אותך ומבטיחה להשתדל.

אגב אהבה, הבנתי למשל שאני לא יודעת להרגיש כל מיני. כלומר, שאני יודעת בערך אבל זה ממש מסובך לי ואני גם לא יודעת לקרוא להם בשמות ואני לא יודעת אפילו מאיפה מתחילים ללמוד את זה. וגם לא בטוחה שיש לי הכוחות או הצורך. אולי כן, כי נדמה לפעמים שמשהו צובט אותי קצת ומלחלח את העין.

עכשיו, כשאת אינך מדברת, או מגיבה כל כך, או מזהה, מכח החוק אני אחראית לקשר שלנו. אז עכשיו זה בידיים שלי. אני מקוה שאעשה זאת כמו שצריך הפעם, אמציא אותך חדשה ואותי טובה. " שששששש" אני אורבת למחשבה שלך דרוכה כמו אריה בסוואנה. שלוש, שתיים, אחת ו... "צ'וק מסטיק!!" אני מזנקת ומשתיקה אותך באחת. שילמתי חלק מהחוב ואני זקוקה לקצת שקט, הרפי.

אני כל הזמן בוחנת את עצמי כאדם. מה זה אומר עלי שלא דברת איתי שנים? ומה זה אומר עלי שהקשר היחיד שאני יכולה לנהל אתך הוא כשאינך מגיבה ומודעת לי עוד? ומה זה בכלל אומר עליך? ועלי? הא? מה. כל. זה. אומר. גיליתי שזה לא משנה, גיליתי שאני אוהבת אותך ומודה לך ואת לי.

אז כאילו, מה אני אגיד לך אמא, אז קוסאמשלך טוב? או כזה בעצם, קוסאמא שלי.