אני חולצת נעליים.
בסוף הלכת בבוקר שמשי ונעים של שבת. אבא תמיד צחק שכל השבוע יכול להיות גשם אבל השבתות של היהודים יפיפיות. את שיחת הטלפון שכל כך התכוננתי אליה החליפה דווקא שיחה ממנו ואת הבגדים שהכנתי לך החליפו תכריכים (האמת לא יודעת איך לא חשבתי על זה שתקברי בתכריכים, הרי זה פרט שאני יודעת). כתבתי כאן כל כך הרבה עליך, התאבססתי על המוות שלך. חשבתי שכשתלכי ארצה לתאר אותו לפרטי פרטים אבל דווקא אני רוצה רגע לתאר אותך ולומר תודה על המתנות שנטעת בי. על איכילוב, על שעות של הקראת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה שאפשרו לדמיון שלי לעוף רחוק ולחלום בענק. זה גרם לי לאהוב ספרים ובזכות זה יש בי תעוזה, הרפתקנות וכמיהה לנדוד, אני לא פוחדת להיות לבד. על מוזיאון תל אביב שעשית לי ממנו בית. היית אמורה להיות הכי שקופה שם אבל היית הכי, הכי נראית. ברגישות וידענות הכרת לי כל אמן ויצירה ואני נושמת שם כל סדק בציור וקילוף במסגרת. על ריח של גלריות קרירות וטעם של קרואסון שוקולד במזנון. על כך שמצפייה בך למדתי שלא לקבל את המילה "לא" כתשובה, גם לא ממך. על ערכן של חברויות, שהן מהוות את השורשים שלנו בעולם ומאפשרות לנו לנוע בבטחה ועצמאות כשאנחנו לבד, ועל העוז והכוח של הביחד שלהן. הם היו כאן כולם להפרד ממך, שלי ושלך, ועשו הפעם בשבילי את מה שפעמים רבות מדי עשיתי בשבילם. על חוש ההומור שלך, מבויש אבל נועז. על המסירות עד כדי פגם כמעט בטיפול בי, ועל ההתפכחות הקשה שבטיפול בך. וואו זה היה מכוער ואכזרי..נשברתי שם הרבה כל כך שלא נשאר ממני כלום חוץ מהליבה ואני מנסה לבנות עליה מחדש. אולי לא טוב כרגע, מבולבל, מפוחד נורא אבל גם שלם יותר, מודע לעצמו ובריא. בלי ה "אבל גם" האופייני לי, בלי חיים בקצוות. אני מתחילה מחדש בגיל ארבעים כמעט אבל אולי זה לא "מחדש", אולי זאת ההתחלה היחידה, זאת שבלעדיך על אמת. אני מנסה ללמוד על קרבה, זה כנראה לא יכל היה לקרות לי לידך. תודה על 'יום כיף'. על "את אישה, אישה צריכה לדעת לרוץ בעקבים" ועל כך שאני יודעת. ובכלל על הקשר שלך עם נשים, אני זוכרת את החיבור שלך שם, למורכבות ולעוצמה ורעות שרק נשים מבינות, על השרידות שלנו, בנשים סביבי מצאתי בית. הנשיות שלי היא כוח, כל מה שיש לי עד עכשיו זה בזכותה. בזמן האחרון אני מגלה על מה שקורה לי בלעדיה והמוח שלי מתרסק ועף. על כל הדברים שאי אפשר לסכם בהם אדם. ולבסוף, על זה שבאת להפרד ממני בחלום בליל שישי ושבחרת ללכת ממני דווקא אז וכך.
"ואנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצנו הקדושה. היי מליצת יושר עבור כל ישראל. לכי בשלום ותנוחי על משכבך בשלום, ותעמדי לגורלך לקץ הימין"
וגם ככה:
ערב שישי. הטלפון מצלצל בסלון ובפעם השלישית השבוע ומי סופר איזו בחודש האחרון מודיעים לי שהמצב שלך חמור. אני חוזרת למיטה ונשכבת על ידו כשפתאום הוא תופס את הראש שלי ומוריד לכיוון הזין. "לא לא" אני אומרת בשקט, "אני לא רוצה עכשיו". פעם הייתי עוזבת הכל, רצתי אליך מכל עבודה ומכל בילוי, ביטלתי כל תכנית. הפעם אני משתהה. אני רוצה להשאר כאן ואני מפחדת להתחרט, להוזיל אותך. אם אעזוב הכל ואבוא אתבאס, אם לא אעזוב ותלכי אשתגע (?). "אחכה עוד הרבה?" הוא אומר בקרירות. אני מתיישבת על הברכיים מעל פיקת הברך שלו ומורידה אליו את הראש, אני צריכה רגע לפני שאני מספרת. "אני לא יכולה" זה פתאום יוצא ממני בלי שליטה. "זאת שיחה בקשר לאמא, אני פוחדת להתחרט" אני חוזרת לשכב לצידו על הגב ואנחנו שוכבים ככה בשקט. אחרי כמה דקות של שתיקה היד שלו נשלחת אל בין הרגליים שלי ומוצאת את הדגדגן. שנה וחצי של קשר והוא מעולם לא נגע בי לפני כן (את לא מעניינת; את האחרונה בכל סדר עדיפויות; את לא שווה את זה; אנחנו לא פה בשבילך). "נעים לך?" הוא שואל ואני בקושי נושמת. אני נכנעת למגע הזה ונמסה כמו חמאה על היד שלו. זה כל מה שאי פעם דמיינתי שזה יהיה, הגוף שלי מתפתל לתוך כל תנועה שלו ונדמה לי שאני מלטפת לו את האמה. "אז בעצם" הוא לוחש לי תוך כדי עיסוי "זה בסדר שאת תהני ברגע הזה, אבל אם אני אהנה את תתחרטי?". כמו מתוך מנוע פנימי ובוודאות מוחלטת, הגוף שלי מתנתק מהמגע האלוהי הזה וזוחל מובס וכמו שצריך לכיוון הזין שלו. אני מפשקת רגליים, עולה חזרה לברך, ממקמת את הדגדגן על הפיקה ולוקחת לפה. "יופי, ככה יותר טוב", הוא מכסה אותי בשמיכה עם הראש ומשאיר אותי לבד. עם הזין שלו, אתך, עם חוסר עמוק, עם הרוק והזיעה שלי וטונות של בטחון ושקט.
בשש בבוקר אני מתעוררת על הרצפה רגועה ושלמה אחרי החלום שלך ועולה למיטה לזיון מגושם שאחר כך אבקש עליו סליחה באוטו. אני מחכה לשיחה מבית החולים עוד קצת וכשזאת לא מגיעה שוקעת שוב בשינה, הפעם טרופה ולא נעימה.
"חלמתי עליה אתה יודע? חלום ראשון שהוא לא סיוט" אני אומרת לו כשאני יוצאת לסלון ובודקת שלא היו לי שיחות מאף אחד. אנחנו שותים קפה ומדברים כשהטלפון מצלצל. "איפה את? אמא נפטרה לפני כמה דקות" אומר לי אבא בצד השני בדמעות ויוצא לי איזה 'הא' מופתע כזה. אני מחליפה את הטון המופתע בטון רך ואומרת לאבא שהכל יהיה בסדר. "אמא נפטרה" אני עושה לו עם השפתיים וממצמצת למשהו בחיוך. שום דבר לא משתנה, לא מזורז ולא נמהר. הכל נכון ופשוט. הוא מכין ארוחת בוקר ומתעקש שאוכל כי עומד להיות לי יום ארוך. אחר כך הוא מתרחץ ואנחנו יוצאים אליך. בדרך אני צוחקת שמזל שסיפרתי לו על החלום לפני השיחה ובודקת אתו אם הוא לא פתאום מאמין באלוהים. כשאנחנו מגיעים לבית החולים הוא מושיט אלי כרגיל אגרוף ל'פיסט פאמפ' במקום שלום. ביקום כולו אין משהו שמשפיל ומקטין אותי יותר מזה ואני לא מצליחה להתרגל. זה מפשיט אותי מכל קמצוץ של סקס אפיל, נשיות וכבוד שמתישהו עוד ניסיתי להאחז בהם. "היום חיבוק" אני מבקשת ונתקעת עם האף בבית השחי שלו. שום דבר לא משתנה, ולנצח גם כן.
