שוק על ירך

פעם יכלתי להיות כל מי שרציתי להיות. ללכת לקרנבלים ולרכב על גלגל ענק ולזכות בדובי, וללגום בלילות שישי צ'רי קולה עם יין על מגרשי פוטבול ולהחנק מהקיא של עצמי בבקרים. ולנפוש בהמפטונס ולחיות בציורים של רוקוול על כיסא נדנדה בחצר, עם ריח של דשא טרי מכיסוח וגדר לבנה וילדים ובריכה. להאזין לדילן ודולי ולהתעייף מאירוח ולהרגיש את הצביטה הזאת כשנושמים עמוק והמוח משוגר למיליוני עולמות מקבילים של חיים אחרים וזהויות מקבילות כי נדמה שהזמן לא נגמר לעולם, ותקרא את כל הספרים ותלמד לנגן ותאהב כך ואז כך ואז כך ואז אחרת. ואני מסתכלת על הקישוטים היפים והנוצצים בשמש, וגם על שרשראות של עיגולי נייר צבעוניים שמישהו הכין בעצמו, ועל השלטים של ברוכים הבאים לאושפיזין ועל קפלים מגוהצים בחצאיות באורך הברך שגם שם רציתי להיות והייתי. ויש ריח של קרירות חדשה של ספטמבר ושל דקלים שעוד לא הספיקו להתייבש וזיכרונות נעימים על נשיקות ראשונות עם לשון ומזמוזים מתחת לחזיה ולחישות שהוא מסמפט אותי גם, ואולי מחבב פלוס פלוס. ואני, את הבחירות שלי כבר עשיתי וחייתי עשרות חיים קטנים. וצריך שוב, מחדש,  אבל אני כבר קצת עייפה עכשיו וקצת קשה לדמיין. אז לילדות שלי כבר היה ריח של סיגריות ואימפולס ירוק, וכבר גרתי בתל אביב וכבר רקדתי במדבר ובכל מקום אחר גם. אבל אני אנסה תיכף שוב כי נשאר עוד, האמריקנה לא תבנה את עצמה.