שוק על ירך

לפעמים נדמה לי שאם מישהו היה צופה בי מזדיינת, הוא באמת היה נופל ומת תוך שבעה ימים.

"לולקי!"אני שומעת את השם שלי נצעק מתוך המכולת השכונתית ומרימה את הראש מהנייד.

"אלוהים אדירים בן! מה אתה עושה כאן?? לונג טיים!!" חבר ילדות שהיה איתי בגן.

"באתי לבקר את ההורים" הוא עונה ומסמן בידו שאמתין רגע והוא כבר יסיים את השיחה שהוא נמצא בה ויתפנה אלי. "חוזר אליך אחי" אני שומעת אותו אומר .

אנחנו מחבקים חזק ומחייכים כמו שרק למישהו שמכירים מגיל ארבע יודעים לחייך, מבפנים כזה, כמו כשהיינו ילדים וכאילו לא עברו עשרים שנים מהפעם האחרונה שהתראינו.

אני מביטה בשיער הארוך שלו, בתכשיטים הכבדים ועגילי הפנטגרם ומהנהנת כאילו לחזק על שלא התבגר, לפחות בחזות.

הוא מצדו מסיט את השיער שלי ואוחז בקווצות הלבנים "את נושאת אותו היטב!" מחמיא ומכאיב באותה נשימה.

הוא מלווה אותי לבית הורי ואנחנו צוללים לזכרונות ושטויות ומחייכים כל הדרך .

"עם מי לא התמזמזת תגידי?!" הוא מזכיר לי בצחוק.

"וואו, מצטערת לשמוע" אני מנחמת ומשחררת עוד דמות מהעבר למנוחה. 

"בדיוק דברתי עם אלון זוכרת אותו? למד אתנו איזו שנה ביסודי, איכשהו נשארנו חברים". אני כבר לא סתם מחייכת , אני כבר צוחקת כל כך חזק שהוא שואל אותי אם הכל בסדר.  אני מרגישה איך הלב שלי קורן כולו החוצה עכשיו והוא שולף את הנייד ומראה לי תמונה. הפנים הבוגרות של אלון מחייכות אלי מאיזו אפליקציה, מעוטרות בקוקו חמוד וזיפים של גברים שנינוחים בגופם. אני חוזרת בראש לילד בן השתיים עשרה ומתרגשת עם עצמי, הכל בעצם כל כך פשוט.

מעניין אם הערב לפני השינה כשהחבר כבר יספר לו שנתקל בי וקישקש איתי,  גם אלון כמוני יאונן את עצמו לדעת על הזכרון שלי שוכבת לצידו מובכת ומפוחדת. ואז אולי לרגע קטן אחד, כמו איזה גיהוק ברצף הזמן-חלל נוכל שנינו לגמור יחד, את מה שפעם מתישהו התחלנו. 

ובחזרה לאמת.

"הראשונה שתהיה לה בת קוראת לה נעמי!" אנחנו צוחקות שיכורות מהתחת ונועלות זרתות.

חלפו כבר למעלה מעשרים שנים. נעמי שלה היום כבר בת כמעט שנתיים והיא הדבר הכי מתוק, שמנמן, סקרן וחביב עם שיער חום גולש ולחיים ורדרדות. כשנעמי מחייכת היא נראית כמו פינק ליידי. "נעמי יא תפוח עץ!" אני צועקת לה בחדווה ונותנת לה למשוך לי חזק את השפתיים בידיה הדביקות. "קהההה!!!" היא מחזירה לי בצעקה ילדותית ומתגלגלת של ההברה האחרונה בשמי. 

ילדים הם השלב הכי מעניין ונפלא בהתפתחות האדם בעיני. הם ממלאים אותי בצחוק ושמחה. לעיתים אני מרוצה מזה שלא יהיו לי משלי ולעיתים כואבת. לעיתים הם מחברים אותי לילדה שבי ולעיתים לאמא. כל חודש אני עושה הריון מדומה, וגם עוד לא סיפרתי לאף אחד כי אני נורא מתביישת, אבל בזמן האחרון ממש ממש בא לי להניק מישהו.

נומנום, יום יבוא ולבטח אכתוב לך סיפור. ועד אז, אני ואמא שלך נמשיך לחלום בהקיץ על הספה ולכרות בריתות. טוב? טוב.

לקיומו של שמעון הפושר התוודעתי לראשונה בבר פלורנטיני קטן בין קעקועים של משולשי פיצה ושפמים של כוכבי פורנו שלא בציניות. שמעון היה, כפי שסיפר לי הזוג שישבתי אתו, שם דבר בקהילה. גברים רצו להיות חברים שלו ונשים שרו האחת באזני השניה שירי הלל לזין הענק שלו ושבחו את יכולות הכתיבה והסדיזם היצירתי שלו. כולן רצו לקחת חלק בסשן של שמעון הפושר. 

"פושר?" הבטתי משועשעת בחברי לשולחן. מסוקרנת לגבי מה יכול להיות מעניין ב ואיזו מין התנהלות יכולה לזכות אדם בכינוי מוזר שכזה. "נשמע דווקא לא סקסי" גיחכתי לעצמי.

לקח לו בערך שבועיים לפנות אלי. "את מסקרנת" כתב כמו רבים אחרים, נפגשנו.

היה לי קשה להבין על מה המהומה, לא אשקר. כיאה לכינויו, בשמעון הפושר לא היה שום דבר מיוחד. הכל היה באמצע, 36.6 מושלם.  עוד לא אשקר, שכמו זבוב לחרא המשכתי לפקוד את הדירה האפורה שלו והזיונים המשעממים שלנו, את הפרצוף חסר ההבעה וגמירותיו האילמות. מעורערת מול ארשתו האדישה.

פעם אחת התיישבתי על הפנים שלו באופן כזה שהקוס שלי כיסה לו את האף והפה, צפיתי במצחו מאדים ומכחיל תחתי אך כשהנחתי את ידי עליו בציפיה להרגיש לחיים חמות או אגלי זיעה קרירים, נתבדתי. כשמהדורות החדשות דיווחו על שלג בעיר ביקשתי שיתחפש לאישלג ואז קשרתי אותו במרמה, תוקעת לו גזר בפה ועוקבת מהחלון אחר שיניו הנוקשות. כשבמקום הגזר כבר תקעתי מדחום- כלום, שמעון נשאר פושר. אפילו לא התרגז והעניש.

הלב שלי לא עמד בזה. כשעברנו לגור יחד מצאתי את עצמי מתבטלת לחלוטין מול מבטו המשועמם: שבועות בלי לגמור, מתניידת רק על הברכיים, שעות בתנוחות לחץ, תיאטרון בובות עם החור של התחת שלי (תלבושת לתחת+ תסריט), קיצוץ או צביעת שיער הראש, קעקוע "לא טובה מספיק" בפנים האמה, כל הצרכים בשירותים של החתול, צפייה בו מזיין אחרות, חיתול במקום תחתונים, אינהלציות שתן, פאה מתולתלת וצבעונית ואף של ליצן, אסלה אנושית, מספור חלקי הגוף שלי כמו באטליז לפני שמרביצים,  שבוע "לולקי גבר" עם שפם בטוש לא מחיק שהייתי צריכה להסתיר עם מייק אפ בחוץ (הפחד שליווה אותי בשבוע הזה היה כמעט כבד מנשוא), שינה רק על הרצפה, לבישה של חלוק בית חולים בזמן שלנו בבית, ערבי רוסיה זונה וכו' וכו'. את כל זה המצאתי ויזמתי והצעתי לו, התגברתי על עצמי והתרסקתי והגשתי לו, מתענגת וגוססת לאיטי מול הריסים הארוכים והנפלאים שעפעפו כלפי בחוסר עניין. ערב אחד אחרי ניסיון כושל נוסף בדמות תיבול האוכל שלי בשערות הביצים שלו שאספתי בלילה (הוא אפילו לא עצר להביט בי מתקשה לבלוע) נשתבשה עלי דעתי. הלכתי על הפשוט ביותר ואמרתי לו שאמלא לו אמבטיה שיהיה לו נעים. כששכב נינוח ואדיש כהרגלו שפכתי עליו ליטר מים שהרתחתי בקומקום. " זה נעים לך?" שאלתי את שמעון, צופה בליפה נמסה מהחום נדבקת ומשאירה על העור שלו סימנים מרושתים. לקח לי עוד שלושה קומקומים עד שחלק מהעור שלו החל להתקלף, שניים עד ששיער גופו נשרף לחלוטין ועוד אחד על הפנים שלו שעצם את עיניו. בלילה, הייתי חובשת את פצעיו בדמעות וכדי להרגע לוחצת את השלפוחיות שעל עורו כמעין פצפץ אנושי. 

"תפסיקי לנחור כבר יא בת של זונה לפני שאני מורידה לך תשקדים עם צבט מחר במקלחות!" צעקתי לשותפה שלי לתא, שוקעת לראשונה מזה תקופה לשינה רגועה. בידיעה מוחלטת שלפחות עכשיו שמעון הפושר , הפך סוף סוף, לשמעון הקר. 

ראובן פֵּנְס וראובן גְּרוּבֵן היו שניהם בנים לאותה אמא. עכשיו נכון, יש משהו מפתיע בלקרוא לשני הבנים שלך באותו השם. אבל כשאת אם לחמישה, אני גם יכולה להבין את היעילות.

לא היו מעולם שני אחים שונים יותר. בעוד שראובן גְּרוּבֵן היה ילד שכולו מוזיקה, קסם ושארוולים, ראובן פֵּנְס קיבל את הכינוי שלו במסדרונות המוארים קלות  של מתקן כליאה איילון. את כל הילדות שלי ביליתי איתו ואיתו. עם האחד מאזינה למוזיקה, עם השני הופכת בדלים לסיגריות ומגלפת סכינים מהמקל של הארטיק. כשראובן פֵּנְס היה חופר לי בתחת עם האצבעות הגסות והמנוסות שלו, ראובן גְּרוּבֵן היה מלטף את ניצני השדיים ומנשק לי ליד האוזן.

בערבים, מול מהדורת מבט, כשהתאומות כבר ישנו והתינוק כבר אכל, אמא שלהם הייתה פורשת עלינו שמיכה בסלון ומגישה לנו תה ועוגיות. 

וככה היינו יושבים לנו שם, אמא אחת מתוקה כמו לאבז ושלושה ילדים שהם בעצם כריך.

אני קוראת את הפוסט שלה ונתקפת עצבות תהומית.

"רוצה צ'יפס?" צועק לי אחד  החברים מהצד השני של השולחן. אני לא מסוגלת אפילו לענות. אני לא יודעת לאהוב כמו בן אדם רגיל, אבל כדי לאהוב גם כמו בן אדם לא רגיל אני צריכה פרטנר, נכון? ואני לא יודעת לעשות את זה, פרטנר. אני לא יודעת בכלל לעשות את זה, לא להיות לבד. אני כל כך חריגה שאני באמת לא מוצאת את היציאה כאן. זה דווקא לא כדי לקבל תשומת לב, לא לזייף ייחוד, לא חומר לכתיבה.  לא כי אני שונה ולא שום חרא מהסוג הזה. כשזה אמיתי זה בעיקר כואב. ההבנה על האותנטיות של זה שוקעת לאט, אני בת ארבעים כמעט וזאת רק ההתחלה.

זה הרבה רע, וזה קשוח. וזה דורש התאמות לחיים החברתיים של כולם, להבין איך נורמליות נראית ולהצליח בכך. זה דורש ריכוז גבוה מאוד וזה מאוד מאוד מאוד בודד. ובכל זאת, אני לא בודדה ולא מתלוננת. אני קוראת שוב וכואבת כולי.

זה מגניב ומסתורי וסקסי כשאת נערה. זה קשוח, פסיכוטי ומבלבל כשאת מבוגרת. זה אמורפי באופן שאי אפשר להמשיג באמת, זה לא מגניב ולא כיף ולא נורמטיבי בשום צורה. זה קשה וזה מרגיש כמו מחלה קשה. 

אני נחנקת לכדי שיעול על הצ'יפס המזדיין הזה כדי להסביר את הבכי ולוקחת נשימה עמוקה להמשך, כשמסי עושה לי טובה ומבקיע שער.

תודה לאל, אחת אפס לטובת מישהו אחר.

אני עוברת את המקדונלדס מימיני, יורדת מקומה חמש לארבע. זכרונות ורגשות מציפים אותי באופן שלא חוויתי אף פעם לפני. אני צריכה רגע לשבת. זה היה המקום שלנו, שלי ושלך. מבוכי אבן ואשפה ושתן וחנויות בגדים ונעליים ומדרגות נעות שאינן נעות.

אני פתאום מבינה כמה עזה הייתה האהבה שלך אלי, משוגעת כמעט. כמה הענקת בי ונתת לי ותחבת לתוכי. הרחבת אותי להיות גדולה כל כך, שזה הכריח אותי לצאת למסע בו אני מצטמצמת חזרה לכדי מימדים אנושיים ועוד טיפה.

וכשתוחבים בכח זה גם מותח, כשמרדדים זה גם מגמיש. עשית אותי יריעה רחבה, ענקית, דקה וגמישה, שזה אולי נשמע כאילו זה נוח להקרע או דרוס, אבל אלה אסוציאציות לאנשים פשוטים. כי בעצם, בזכות זה אני מסוגלת לעטוף את העולם כולו כמילוי ולהחזיק בו ביד הענקים שלי. זה תמיד המצב התודעתי שלי, תמיד. מאוד בזהירות, ולא כתנועת נגד, לא באופן מתריס, לא בהשוואה לאף אחד, כבר לא מתוך הרס, בלי שום צורך להעמיד את זה במבחן ובטח שלא ביהירות, אלא באמת ובתמים. רק לפני, לא נתתי לך את הקרדיט.

אני עוברת את הפינה ומגיעה לבלוק. גאד כמה פעמים נפלטתי משם אל אור היום כמו ערפד סהרורי, כמה הייתי ועודני חייבת להרגיש את הביט. "Come in colors"  כתבנו אז בהזמנה למסיבת הטראנס הראשונה שארגנו באיזה יער לפני עשרים וקצת שנים. אלוהים בכמה יערות, מדבריות ורחבות רקדתי יחפה ומזיעה מאז. אני כבר בכלל לובשת רק שחור ולבן ואת הצבעים נושאת בתוכי. 

אני הרבה קשוחה אתך אמא. לא חומלת, לא זוכרת לך חסד, לא עושה הנחות ובוודאי לא נותנת ליהנות מהספק.

אפילו בפוסט יום ההולדת שלך היד רעדה לי והיססה להקליד שאני אוהבת אותך, הרגשתי שאני מספרת שקר, שאיני שלמה עם האמירה. אני גם לא תמיד יודעת לקרוא לרגשות בשמות וגם זוכרת להטיל בעצמי ובהכל ספק הכרחי. נגיד חשבתי שאולי מה שחוויתי הבוקר היה בעצם געגוע? לא יודעת וגם המילה הזאת קשה לי. מה שכן, דבר אחד היה צלול ולא השאיר בי מקום לספקות.

לא אמרתי לך מספיק, אם בכלל. ובטוח לא ככה ברור, וחף מביקורת וכעסים, ומשוחרר מבושה ומבוכה על כך, וללא אשמה ופחד, ובחוסר התנצלות, ובהוקרה, ומהלב, ובבגרות, ומאישה לאישה אף שלא הכרת אותי ככזאת, ולראשונה בחיי משום מה בהבנה עמוקה ומפלחת שזה בזכות, אפילו שהתרגלתי אולי לחשוב שזה למרות. אני חושבת שמחר אבוא לבקר אותך, אל תתפסי אותי במילה.

תודה לך, אמא. באמת, באמת תודה. מעומקי הלב והגוף והתודעה שלי אני אוהבת אותך היום וכנראה הלאה.

כמה מתאים ונכון וקוסמי, ואולי זאת דרכך לסמן. אני יושבת עכשיו במקרה בקפה מול אתגר קרת ומחייכת אליו חיוך טפשי ומובך חזרה. שנים חלמתי על הרגע הזה והקוליות שלי עכשיו היא ממני והלאה. סיפוריו לימדו אותי להרגיש קצת. בעצם, אם לומדים להרגיש דרך אתגר, מה הפלא שהכל כל כך אמורפי ובלי שמות.

"לעולם אני לא אהיה אמא, זה לא בשבילי " אני מסבירה ספק לו ספק לי ומושכת בכתפיי. אבל הריון, ברור לי שאתחרט שלא היה, הריון הוא ארוטי ומעיף לי את המוח, והנפש והקוס. 

"אני כול כך רוצה הריון!", אני צועקת לו מהמקלחת בשצף של כנות שאני לא מצליחה לעצור. למזלי, בימי הווסת אני מקבלת מין בטן הריונית כזאת, מופלאה וגדולה, ואני סוחטת כל טיפה מהלימון הדפוק הזה.

"הכול בהריון אני רוצה" אני מספרת לו כשאני מהדסת מהמקלחת לחדר. "אני רוצה את הבטן ההולכת וגדלה, את האגן שמתרחב, את הכאבים. אני אוהבת להשתרע על הגב בלילה כשאני לא נרדמת מכאבי הווסת ולדמיין איך אני גדלה, להרגיש את כל מערכת הרבייה שלי. איך האיברים הפנימיים שלי מפנים מקום לאסופת התאים החדשה הזאת.

אני חושבת איך יש לי לינאה נגרה ואני קצת מתביישת בה,  אני בוחרת כל אאוטפיט בקפידה כך שיחמיא לבליטה שלי. נדמה לי איך יש לי כל מיני שיעור הורמונלי כזה ופיגמנטציה ורתיעה מבשר אדום ובחילות קשות, וגם טחורים בטח יש לי באיזה חודש תשיעי כזה כי היי! אני לא לבד פה ולא בשביל עצמי עכשיו אז למה ציפיתי.

אני מרגישה איך השדיים העצומים מטלטלים ומתמלאים חלב כדי להזין אותו ואיך העור שלהם הופך לשקוף כמעט, חושף תחרה מורידים. אחר כך אני מלטפת את הפטמות שגדלות ומתכהות כדי שהקטנציק יוכל לאתר אותן בקלות.

אני עושה צילומי הריון, מצלמת את קטני גדל ושומרת בתיקיה מיוחדת בנייד. אני מלטפת את הבטן בלי סוף, דואגת שכולם יראו. אני שולחת תמונות לחברות שלי, וגם מודה לכול אחד שמפנה לי מקום באוטובוס. כמובן עושה "פטור מהתור" ומתרחקת ממעשנים במבט נוזף תוך הצבעה על הבטן.

"את המשקה שלי וירג'ין בבקשה חבר!" ממתיקה סוד עם הברמן בקריצה. "זה בלי ביצים חיות, נכון?" דואגת לדאוג מול המלצרית.

" זה כול כך יפה לך ככה", הוא יושב על המיטה ומנשק לי את הבטן, אוחז אותה בשתי ידיים ואז לש את השדיים הכבדים. וכשאנחנו מזדיינים זה רק בתחת, כי הרי לא נעים לו להפריע לקטן. "כן, אפשר הפעם לא להעביר לקוס" הוא מסכים איתי.  והכי הוא אוהב להיות הכפית הגדולה לפשק את הרגליים שלי עם שלו ולהראות לי במראות שסביב המיטה איך הקוס שלי נפוח כולו ואדום כי הלידה קרובה.

"פאק, זה ענק, כול הקוס נפוח לך! תראי את הדגדגן שלך! ואת השפתיים!" הוא מפשק אותי גם בידיו כשהוא נעוץ לי בתחת.

"את אוהבת להזדיין בהריון שלנו, הא?" הוא לוחש מעלי כשאני על שש ומרים לי את הראש למראה שמולי, לפגוש את עיניו.

"אני לא מאמין שעומד לצאת משם ילד" לעיתים הוא מתפלא בקול רם ומורח לי את הקוס עם קצת שמן שקדים עשוי רוק.

אחר כך הוא הופך אותי על הגב ואני נוהמת מכאבי הצירים. כדי להקל על עצמי, אני מזיזה את האגן במעגלים כשאני מרגישה אותו יורד בתעלה.

"תנשמי ממוש, תזכרי מה למדנו בשיעור בליס". אז אני נושמת ומזיעה ולוחשת לו שלא יתן להם לשים לי אפידורל כי אני יכולה לעמוד בזה, זה כאב שאני צריכה ורוצה. " עוד, עוד בבקשה" אני גונחת ומתחננת עם כל גל חדש, אנחנו עוברים ללידה פעילה. הוא מכניס לתוכי את האגרוף שלו ומסובב אותו, מזיז קדימה ואחורה כדי שארגיש את מפרקי אצבעותיו ממלאים ולוחצים אותי מבפנים. היד השניה שלו ממוללת לי את הפטמות לחלב או מנגבת את הזיעה מהמצח.

אני לוחצת ונושמת לתוך כול ציר וגל והכאב ממלא ומציף אותי. בין הנשימות אני מסתכלת לו בעיניים והוא מעודד אותי ללחוץ שוב. "הנה הוא מגיע!" הוא לוחש לי ברכות ואני שולחת יד ללטף את השיער על האמה שנמצאת כרגע בין רגלי, אני כול כך אוהבת את המרקם הזה! היד השניה שלי אוחזת לו בכתף, ממש שם איפה שהקעקוע של צדק. כשאני מרגישה את השיער, העיניים שלי נפערות מהפתעה וממאמץ ועוד גל מגיע.

"הוא כאן!" כשאנחנו מסתכלים בעיניים ומבינים את גודל המעמד, אני גומרת על האמה שלו הכי חזק בעולם. הוא שולף את היד החוצה ומורח על הפנים שלי והבטן את הביצית המבוזבזת של החודש הנוכחי. אני מלקקת כל טיפה ונותנת לו לגמור את עצמו לתוך הקוס שלי עמוק ככל יכולתו, עכשיו אפשר.

אני נמלאת אהבה ובוכה ואנחנו מתנשקים בלי סוף ומתרגשים מהחיים שזה עתה הבאנו לעולם . לא איכפת לי אפילו שבתמונות אני אצא בוכייה ובצקתית, העיקר מאושרת.

אני נפעמת מהגברים שמקיפים אותי, על איך הם נותנים לי לממש אתם את השגעונות שלי ומאפשרים לי כל רעיון וכל צורך.

"לעולם את לא תהיי אמא! זה לא בשבילך!" הוא יעמוד מתישהו במטבח ויצרח עלי בעלבונו את מה שתהיה השיחה האחרונה שלנו. ובכול זאת, נפעמת.

יצאתי רק ממש לשעה וחצי, קפצתי כאן לחברה במורד הרחוב לצפות באיזו הרצאת זום מטומטמת על צוואות מטומטות וירושות מטומטמות עוד יותר. עם עורכי דין מטומטמים של עירייה מטומטמת  ולבשתי שמלת קיץ מטומטמת עם כפכפים מטומטים וקוקו בלוף מטומטם שחושף את כול השיער לבן המטומטם שלי והבריזה המטומטמת ליטפה לי את השכמות המטומטמות שלי בדרך. וכשזה נגמר היה לי ביד היומן הורוד המטומטם שלי ויצאנו יחד עם החברה כי היא הייתה צריכה לטייל את הכלב המטומטם שלה שאני שונאת כי אני שונאת כלבים והוא ספציפית גם תמיד קופץ עלי וגם את זה אני שונאת. 

וכשירדנו למטה היה שם הגרוש המטומטם שלה שאני מכירה מגיל שש עם החברים המטומטים שלו שגם אותם אני מכירה מגיל שש. ולא התראנו מלא שנים מטומטמות והם שמחו לראות אותי וספרו לי על המשפחות שלהם ואני לא שמחתי לראות אותם. ובטמטום שלהם הם שאלו מה שלומי ומה חדש ואיך החיים ופשוט עמדתי שם וחייכתי כמו מטומטמת כשכול מה שבאמת רציתי זה שהאדמה המטומטמת שאני עומדת עליה תפער את פיה ותבלע אותי. כי בחישוב המטומטם שלי הייתי אמורה עכשיו להיות נערת מסיבות מזדקנת עם מלא סמים מטומטמים שזיינה את כול תל אביב המטומטמת ויודעת לספר סיפורים מטומטמים. שבחיים לא תנעל כפכפים מטומטמים ותלך עם שמלות קיץ. אחת מטומטמת כזאת עם מאהב מטומטם בכול מגדל יוקרה מטומטם שיוצאת עם גברים מבוגרים מטומטמים כאלה שבנו את עצמם לבד או ירשו מהמשפחה המטומטמת שלהם. עם סלבס מטומטמים ואלופים מטומטמים ורופאים מטומטמים ופורשי הייטק מטומטמים ויהלומנים מטומטמים ועבריינים מטומטמים ממש. עם מסיבות מטומטמות ונדודים מטומטמים ותחביבים מטומטמים גם כן. עם הפרצוף המטומטם שלי והגוף המטומטם שלי שפתח לי דלתות מטומטמות לעולם מטומטם שמתישהו רציתי. ואז הייתי יכולה להסביר לחברים המטומטים האלה שאני רק מבקרת ושבעצם יש לי מלא חברים מטומטמים אחרים בעיר מטומטמת אחרת ומלא כסף מטומטם אחר וקריירה מטומטמת וחיים אחרים והכול לא מטומטם בכלל למרות שהוא בעצם כן.

והצלחתי רק לחשוב איך נמאס לי מלקרוא על אהבות מטומטמות של אחרים מטומטמים באתר מטומטם. ואיך מתיש לי גברים מטומטמים ומחמאות מטומטמות וחיבוקים מטומטמים בלי להכיר והצלה מטומטמת והצעות מטומטמות לכסף המטומטם שלהם רק כי אני יפה ומיוחדת ומטומטמת ואומרת כן. וגם כי בעיניים המטומטמות שלי יש משהו עצוב ומטומטם שמעמיד את הזין וקל לאהוב את זה. ואיך קשה לי כבר הטמטום של כול העצבות הזאת ושאני רוצה כבר להיות מטומטמת אבל קלילה ויודעת להגיד את הדבר המטומטם הנכון ברגע הנכון וכולם אוהבים אותי . ועוד בשיא הטמטום שלי והעליבות, מטומטמים זרים אחרים אומרים לי מה לעשות ואני משתינה בחוץ או על עצמי ומושפלת למות ואיך הלב המטומטם והקוס המטומטם עוד יותר שלי צריכים את זה בדיוק ככה.

אז רק עמדתי שם כמו מטומטמת וחייכתי וסיפרתי על האחים המטומטמים שלי שכבר לא חיים בארץ ויש להם חיים מטומטמים ומלאים. ועל איך חזרתי לשכונה המטומטמת הזאת לבית המטומטם שגדלתי בו ולחדר המטומטם שפעם עזבתי. והתפתלתי בטמטום כששיקרתי שקרים מטומטמים על הורי וכשסיפרתי שאין לי משפחה מטומטמת משלי או ילדים מטומטמים משלי ואין לי בן זוג מטומטם משלי או אפילו גרוש מטומטם משלי כמו להיא.

ועוד חשבתי בראש על האהבות המטומטות שהיו לי וידעתי שכשאלך החברה תסביר בטמטום ובלחש שאותי לא צריך לשאול ותספר בעדינות כדי שלא אצטרך לשקר אני. ושבפעם הבאה שאתקל במטומטמים כבר לא יהיו שאלות אלא קצת חיוכים מנומסים ומטומטמים ורחמים מטומטמים שלהם וגם שלי. וגם זה מטומטם ומאוס עד מאוד. וכשנהיה לי קשה לסבול את הטמטום של עצמי וכול החרא המטומטם הזה באמת הלכתי משם וכול הדרך הביתה במעלה הרחוב בכיתי ים דמעות מטומטמות אפילו שלא רציתי.

כשהיינו נערים היה לנו משחק; כשחלפנו ברחבת הכלא מול העצרת תמיכה בדרעי בדרך למסעדה של הערבי הזקן, היה אחד הנערים לוחש בשקט בשקט "דרעי גנב!" שוב בלחישה רכה,  "דרעי גנב! " הגביר נער אחר,  "דרעי גנב!" צעק השלישי, "דרעי גנב!" הייתי חוזרת בקול, "דרעי גנב!" היה כבר צועק ילד נוסף, "דרעי גנב! דרעי גנבבבב!!" הייתי צורחת בקולי קולות בין משיכות שיער לבעיטות של השסניקים " דרעי גנב! דרעי גנב! דרעי גנב!!" מנסה להגן על פני באגרופים קמוצים, "דרעי גנב!" שרועה על הריצפה. "דרעי גנב!!! דרעי גנב!" נחנקת מצחוק ומטעם הדם בפה "דרעי גנב!!!"

לפעמים אני תוהה אם בכלל התבגרתי.