ויקטור היה ועודנו ככול הנראה, הגבר של החיים שלי. אני עוד זוכרת את הכחולות כחולות שלו מביטות בי מתוך עננת עשן של אל אמ אדום במחששה, "רוצה שאכטה?" שאל, מוחץ את הפילטר בין אצבעותיו. התאהבתי. אני כבר לא ממש זוכרת את הפעם הראשונה שהזדיינו אבל מאותו רגע למשך שני עשורים ועוד, ויקטור היה הקלייד לבוני שלי. כול החבר'ה תמיד ידעו שכשהוא בסביבה הלילה שלנו כנראה יסתיים יחד, הילדים מתכננים את החתונה שלנו גם היום והחברות עדיין צוחקות שאם אעשה תרומת זרע בטעות אפול על שלו, כי ככה זה כשנועדים.
חילצתי אותו מכול תחנת משטרה , יישרתי אותו אל מול מיליון דרינקים, ברחתי אתו מכל דירת הימורים בשפלה ומשכתי במרפקו מתוך כל קטטה שהסתבך בה.
כשסבתא שלי נפטרה, נכנסנו להריון והפלנו, כשאבא שלו נפטר יצאנו להרוס. לא היה חדר בירקון שלא התגלגלנו בו וחתונה עם מגנומטר שלא פיזזנו בה. היינו כבדים וקלים ושיכורים מכח וכהיל. אחרי הצבא הוא טס לחול , אני בינתיים פיתחתי בעיה קלה של סמים קשים וגם נפטרתי ממנה. שלושה עשורים ואנחנו חברים, מוצאים ומאבדים יחד. הכחולות, כחולות עדיין. "אני רוצה זוגיות כבר" אמר לי בחוף בוגרשוב אחרי הקורונה. "כדי שמישהו יאהב אותך?" תהיתי. "כדי שאני אוהב מישהו" ענה לי בפשטות ובטחון. שלוש שנים אחרי, אני מתחילה להבין עכשיו אני חושבת.
